טינדרלנד-50 גוונים של אפור, בשיער

בגיל 60 פלוס, בנוסף לחוג ציור וריטריט על השאלות הגדולות יצאתי למסע אנתרופולוגי הזוי ב"טינדרלנד" - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והגברים הבלתי אפשריים. זהו יומן מסע מתוך הטינדרלנד. בלי פילטרים, בלי בוטוקס למציאות. קוראים לי יעל ואני חיה בסרט. לצערי, זה לא סרט של דיסני. הנסיך על הסוס הלבן תקוע בפקק באיילון, והסוס כנראה מת. מה שנשאר זה שילוב בין סרט אסונות דל תקציב לקומדיה שחורה על הישרדות בגיל השלישי. חשבתי שאמצא שם אהבה, או לפחות שיחה אינטליגנטית. בפועל? ברוכים הבאים לסדום ועמור

קוראים לי יעל, אני בת 68, והבת שלי, שירה - שהיא כבר בת 28 וחושבת שהיא המציאה את העולם - טוענת שאני "קוגרית". היא לא הייתה צריכה להסביר לי. האירוניה הדקה (או העבה, תלוי מאיזה צד של הראוטר מסתכלים) היא ששירה לא מבינה שהיא בעצמה הראיה המרשיעה. הילדה הזו, שמתנשאת עליי עם מושגים של דור ה-Z, היא הלכה למעשה "תינוקת האינטרנט הראשונה של ישראל". היא נולדה כתוצאה מרומן סוער שהיה לי עם עידו, גבר שצעיר ממני ב-11 שנה (כן, הייתי קוגרית כשצוקרברג עוד היה בבטן של אמא שלו). את עידו הכרתי, איך

יש מיתוס, עקשן כמו כתם של טחינה על חולצה לבנה, שלנשים בגילי (או כמו שהביטוח הלאומי קורא לזה: "אזרח ותיק") אין צרכים. שאחרי גיל 60, הגוף שלנו הופך למעין קולב נוח לבגדים רפויים, והאיבר היחיד שעדיין פועם בחוזקה הוא הלב - וגם זה רק כשאנחנו קונות בגדים או כשיש מבצע בסופר. או כשיש טילים מאיראן. אז יש לי חדשות בשבילכם. בולשיט. או כמו שדנה ספקטור הנהדרת כתבה פעם במונולוג ששמרתי לי במועדפים שלי:  "כשהגוף שלך לא מאושר את לא יכולה להיות שמחה... הגוף שלנו נולד להיות מיני... אישה צריכה מא

אחרי הכישלון המפואר עם סול ה"רוחניק", החלטתי לשנות אסטרטגיה. אם הרוח נושבת לכיוון לא ברור, אולי צריך מישהו עם רגליים על הקרקע. מישהו מוצק. מישהו שיודע לתת פקודות - אבל גם לאהוב. ואז הגיע איתי. איתי לא סתם "היה באפליקציה". איתי ניהל את הפרופיל שלו כמו מבצע צבאי מורכב בעומק שטח האויב. התמונות: הוא על רקע ג'יפ, הוא עם משקפת, הוא מביט אל האופק המעושן של הגבול הצפוני. הגיל: נושק לשלי, אבל האנרגיה? כאילו הרגע הוא יצא מבה"ד 1. הוא איש צבא בכיר (במיל', בהתנדבות, אבל למי אכפת מהפרטים

דצמבר 2024. חורף. יש לי חוק ברזל אחד בטינדר: לא עוברים את רדיוס ה-3 ק"מ. זה לא עניין של גזענות גיאוגרפית, זו פשוט פרקטיקה. בגילנו, נסיעה ארוכה מידי היא מתכון לכאבי גב, עייפות החומר, ובזבוז זמן על אכזבות. האזור שלי הוא המבצר שלי. אבל אז הגיע קובי מראשל"צ. ראשון לציון. עיר הקניונים והסופרלנד. בשבילי, זה כמו לנסוע לחו"ל בלי דרכון. ובכל זאת... התמונה. הו, התמונה. בתמונה קובי נראה כמו הגרסה הישראלית לקלינט איסטווד. אבל לא קלינט של הוליווד, אלא קלינט של הקיבוצים. זיפים כסופים, חולצ

ינואר 2025. שנה חדשה, תקוות ישנות. ואז הוא צץ. ירון, תל אביב 66. אלמן, צלם קולנוע. בואו נשים את הקלפים על השולחן: המראה שלו? ממש לא כוס התה שלי. למעשה, אפילו לא כוס המים הפושרים שלי. אבל אז קראתי את הביוגרפיה. ובטינדרלנד, מילים יכולות להיות סקסיות יותר מקוביות בבטן. אני כתבתי משפט אחד ששבה אותו כנראה  "רק מי שאוהב את הסצנה עם היונים מבלייד ראנר יבין..." בום. בלייד ראנר. הסרט האולטימטיבי. זה לא סתם סרט, זו דת. זה הקוד הסודי של האנשים העמוקים, המלנכוליים, אלו שיודעים שהעולם הוא

יש רגע בחייו של כל משתמש טינדר, שבו הוא מבין שהחוקים שהמציא לעצמו הם לא יותר מהמלצה לא מחייבת. החוק הראשון שנשבר היה "חוק הרדיוס". התחלתי עם 3 ק"מ. למה? כי אני עצלנית, וכי קיוויתי שהנסיך על הסוס הלבן גר במקרה ברחוב המקביל. אבל מהר מאוד הבנתי שבטווח של 3 ק"מ אני אמצא בעיקר את הגרוש של השכנה, את הספר שלי, ואולי את השליח של וולט.  אז הרחבתי. מרדיוס של סופר שכונתי לרדיוס של אצטדיון כדורגל, ומשם לרדיוס של "טוב נו, שיסע הוא".  הפרק הזה מוקדש לאלו שחרגו מהרדיוס, ובעיקר חרגו מהציפיות

זה היה אמור להיות קל. קל! כפר סבא. שזה, במונחים שלי, פחות או יותר החצר האחורית. בלי דרכונים, בלי לארוז תיק ללינת לילה, בלי וויז. אסף. על הנייר (או על המסך), זה נראה כמו "התאמה מושלמת" של האלגוריתם. שנינו אנשי העולם הגדול של המקלדת. אני כותבת תכנים, עורכת וידאו. הוא? יש לו אתר מכירות, מתעסק במסחר אלקטרוני. קולגות, למען השם! השיחה המקדימה הייתה כמו ישיבת צוות מוצלחת במיוחד, רק עם אימוג'ים של תותים ופרחים במקום בורקסים יבשים. שלב ה-HTML (היכרות טכנולוגית מלבבת) השעה הייתה אחרי ח

אחרי הרפתקאות לא פשוטות אמרתי לעצמי: יעל, אולי ננסה משהו "אומנותי"? משהו תל אביבי שורשי? פייסבוק, השדכן הבלתי נלאה, הקפיץ לי את יותם. חבר של חברה (לכאורה). אמן, צלם, יוצר וידאו-ארט. בתמונות הוא נראה כמו שריד נאה של הבוהמה התל אביבית הישנה. שיער כסוף מתבדר, מבט מצועף, וייב של מישהו שישב בכסית עם אלתרמן (או לפחות שתה בירה במנזר עם הומלסים). בירור קצר עם החברה המשותפת העלה חרס. היא לא מכירה. אבל חברה אחרת, ראתה תמונה וזיהתה אותו מהעבר הרחוק. "הוא היה חתיך אש,"  היא אמרה, "אבל תז

אחרי הפיאסקו עם יותם מהפרק הקודם, נשבעתי שאני מתנזרת. גזרתי על עצמי צום דיגיטלי. אמרתי לעצמי: יעל, את אישה בוגרת, את לא צריכה אפליקציות כדי להרגיש רצויה. את יכולה פשוט ללכת לסופר ולחכות שמישהו יבקש ממך עזרה להוריד קופסת שימורים מהמדף העליון. אבל אז הגיע יום שלישי בערב. השעמום, בשילוב קטלני עם כוס יין אדום, החזיר אותי לזירת הפשע. האצבע שלי החליקה ימינה ושמאלה באופן אוטומטי, עד שהיא נעצרה עליו. "דניאל". התמונות היו מטושטשות אמנותית, אבל הווייב היה של ג'סטין ביבר פוגש פילוסוף צר

עייפתי קצת. החלטתי שטינדר הוא שטח אש. מחקתי, חסמתי, הכרזתי על התנזרות. אמרתי לדקלה: "זהו. מעכשיו רק בתי קפה ובינה מלאכותית. הג'ונגל הזה לא בשבילי." אבל למארק צוקרברג היו תוכניות אחרות. האלגוריתם של פייסבוק, אותו סרסור דיגיטלי בלתי נלאה, הקפיץ לי "הצעת חברות". אלון החתיך. חבר של חבר של חברה. פרצוף מעניין, שיער שיבה, עיניים כחולות בורקות, מבט נוגה. כתבתי לו: "ראיתי אותך במקרה חוצה את דרכי בגלל אלגוריתם סהרורי... אז מי אתה אלון?"  הוא ענה: "אני מין סוג של בודהיסט אפשר להגיד... ג

יום אחד אמרתי לעצמי: יעל, הגיע הזמן לעלות ליגה. לא עוד טינדר, שוק הבשר של ההמונים. נרשמתי ל**"אלפא"**. האתר לאקדמאים. הקרם דה לה קרם. הסיירת מטכ"ל של הדייטים. המקום שבו גברים יודעים להשתמש בסימני פיסוק ולא שולחים תמונות של המשקפיים שלהם לפני "בוקר טוב".  ואז הגיע דני. על הנייר? חלום רטוב של כל פרק ב'. רופא משפחה (בדימוס, אבל דוקטור זה דוקטור לנצח). אלמן טרי יחסית. גר בצפון תל אביב, מרחק יריקה ממני. בשיחת הטלפון הוא היה מצחיק, נעים, אינטליגנט. שיחה קולחת. הלב שלי, שכבר היה מצו

אחרי הצבים והמשוררים המיוסרים, הגיע הזמן לקצת תרבות. תיאטרון, רבותי. תיאטרון. הפעם עלה בחכתי יוסי. שחקן (חובב, אבל עם נשמה של הבימה), גבר נאה, בן 72, שמור היטב. הייתה רק בעיה קטנה אחת, זעירה, מיקרוסקופית: הוא חי אי שם בנגב, במדבר. עכשיו, תבינו. אני התחלתי את המסע הזה עם חוק ברזל של 3 ק"מ רדיוס. במונחים שלי, הנגב זה כמו מערכת שמש אחרת. צריך דרכון, חיסונים ומיכל מלא של דלק. אבל יוסי? יוסי ידע לדבר. היו לנו שיחות טלפון מרתקות. הוא היה אינטליגנט, חם, עוטף. הוא הזמין אותי לארוחת ע

אחרי הנגב, החלטתי לחזור למרכז. אבל לא סתם למרכז, אלא לשורשים. אם כבר ליפול, אז בפורטוגזית. זה נשמע יותר סקסי כשמתרסקים. הכירו את אריק. רמת גן (שזה כמעט תל אביב, אם עוצמים עין אחת ומתעלמים מהלחות). על הנייר? בינגו. ג'קפוט. קרנבל בריו. האיש שחקן. ולא "חובב" כמו יוסי מהנגב שמחפש טוויגי במתנ"ס, אלא שחקן-שחקן. מופיע. אבל השוס האמיתי? הוא ברזילאי. כלומר, בן להורים ברזילאים, חי בברזיל בעבר (בדיוק בתקופה שאני הייתי שם! החמצה היסטורית!), דובר את השפה. הלב שלי, שפועם בקצב הסמבה גם כשאנ

יש רגעים בטינדרלנד שבהם את מרגישה כמו הומלסית שמקבצת נדבות של תשומת לב, ויש רגעים - נדירים כמו ליקוי חמה - שבהם את מרגישה כמו מלכת הכיתה. פתאום, משום מקום, נחתה עלי "השלישייה". לא, לא כזו  שלישייה (תרגיעו), אלא סיטואציה של ג'אגלינג רגשי בין שלושה גברים שפנו אלי במקביל. מצאתי את עצמי מנהלת רישום מדוקדק כדי לא להתבלבל: מי היה בריטריט, מי משחק גולף, ומי גר על המים. הנבחרת כללה את: רועי שחזר מריטריט בהימלאיה. לא ממש התחבר לנו משהו.  נמרוד הגולפאי : איש העולם הגדול, מעניין. נפגשנו

אוקיי, עצרו הכל. שימו בצד את הפופקורן שלעסתם מול סיפורי הקמצנים שביקשו חצי-חצי על מים מהברז, או אלו שחשבו שהשמש זורחת להם מהצד הלא נכון של הגב. הפרק הזה הוא לא עוד קומדיה רומנטית כושלת; זה הרגע שבו הבנתי שטינדרלנד הוא לא סתם גן משחקים עם נדנדות חלודות, אלא יער אפל שבו הזאב לא רק מתחפש לסבתא - הוא גם מוכר לך כרטיסים להרצאה שלו על "העצמה נשית בגיל השלישי". נעים מאוד, אני יעל. תואר במדעי ההתנהגות, אינטואיציה שהייתה גורמת למכשפות מסיילם להחוויר מקנאה, וניסיון חיים של שלוש נשים גר

בטינדרלנד, כל גבר שני הוא "מנכ"ל", כל גבר שלישי הוא "יזם בנשמה", וכל השאר הם "אוהבים את החיים". אבל אז הגיע ד'. בלי תמונה (רק צללית של גב בחוף הים בשקיעה, קלאסיקה של גרושים), בלי שם מלא, ובלי מקצוע. בתיאור היה כתוב רק: "עוסק בביטחון, לא יכול לפרט. אם אומר לך, אצטרך להרוג אותך 😉". האינסטינקט שלי אמר: דפדפי שמאלה, יעל. זה בטח שליח של וולט שמתבייש במדים. אבל הסקרנות... אוי הסקרנות. היא הרגה את החתול, והיא בדרך להרוג לי את הערב. שלב התיאומים: מבצע אנטבה   לקבוע איתו דייט היה יות

טוב, בואו נסתכל לסטטיסטיקה בלבן של העיניים (למרות שאצלי העיניים כבר רואות מטושטש בלי משקפיים). 16 פרקים עברו. פגשתי נוכלים, מגדלי צבים, קמצנים כרוניים, רוחות רפאים, ומולקולות אנושיות שמתפרקות במגע עם המציאות. המסקנה המתבקשת? אהבה בטינדרלנד היא כמו חניה בתל אביב: כולם אומרים שזה אפשרי, אבל בפועל את סתם מסתובבת סחור-סחור, שורפת דלק, ובסוף חוטפת קנס. אז החלטתי לשנות טקטיקה. אני יודעת מה אתם חושבים, הגברים הנורמלים (אם אתם קיימים, ואתם לא אגדה אורבנית כמו המפלצת מלוך נס). אתם מפח

חברות אהובות, שותפות לגורל וסתם מזדהות, זוכרות את פרק ה"חסינות"? אותו רגע של חסד בו החלטתי להיות האמא תרזה של גיל המעבר ולהעניק למין הגברי חנינה גורפת על עוונות העבר? ובכן, מסתבר שלחסינות הזו יש תופעות לוואי שלא מופיעות בעלון לצרכן. העיקרית שבהן: שיתוק מוטורי באצבע המורה מאז שלחצתי "פרסם" על הפרק ההוא, אני מוצאת את עצמי עומדת מול הסמארטפון, בוהה באייקון של הטינדר/באמבל/אוקיי-קיופיד/אלפא (מחקו את המיותר, כולן אותה גברת בשינוי אדרת של ייאוש), והגוף שלי פשוט אומר: "לא". זו לא סת