פרק 13: שוב שחקן, הדיאטה הקטוגנית והאודישן שנכשל

אחרי הנגב, החלטתי לחזור למרכז. אבל לא סתם למרכז, אלא לשורשים. אם כבר ליפול, אז בפורטוגזית. זה נשמע יותר סקסי כשמתרסקים.

הכירו את אריק. רמת גן (שזה כמעט תל אביב, אם עוצמים עין אחת ומתעלמים מהלחות). על הנייר? בינגו. ג'קפוט. קרנבל בריו. האיש שחקן. ולא "חובב" כמו יוסי מהנגב שמחפש טוויגי במתנ"ס, אלא שחקן-שחקן. מופיע. אבל השוס האמיתי? הוא ברזילאי. כלומר, בן להורים ברזילאים, חי בברזיל בעבר (בדיוק בתקופה שאני הייתי שם! החמצה היסטורית!), דובר את השפה. הלב שלי, שפועם בקצב הסמבה גם כשאני אוכלת גפילטע פיש, החסיר פעימה. סוף סוף מישהו שיבין את הנשמה שלי בלי שאצטרך לתרגם.

המערכה הראשונה: שיחת הטלפון והאודישן

השיחה הטלפונית הייתה מבטיחה. הוא נשמע אינטליגנט, איש העולם הגדול. קצין לשעבר שעשה הסבה למשחק בגיל 50 (משבר גיל העמידה קלאסי, אבל לפחות יצא מזה משהו יצירתי ולא אופנוע T-MAX). אבל כבר אז, משהו צרם. הוא קיטר. הוא אמר לי במין עייפות דרמטית של שחקן מיוסר: "אני שבע מאודישנים. לא רק מול מלהקים, אלא גם מול נשים." הוא טען שנמאס לו שהנשים באפליקציות בוחנות אותו, שכולן עושות לו "מבחני בד". אני, ברוב אמפתיה (וטפשות), הסכמתי איתו. "מבינה אותך לגמרי," אמרתי. בדיעבד? האירוניה מתה מצחוק. האיש שבחר במקצוע שכל כולו הוא להיבחן ולהישפט, מתבכיין על זה שאישה רוצה לבדוק אם הוא מתאים לה לפני שהיא מכניסה אותו לחיים שלה? חביבי, אם אתה לא רוצה אודישנים, לך תהיה רואה חשבון. בטינדרלנד, כולנו שופטים ב"הכוכב הבא", והמסך עולה מהר מאוד.

המערכה השנייה: הדייט הקטוגני

נפגשנו. הוא הגיע. נראה טוב. "מראה של קיבוצניק", כמו שדקלה אבחנה מהתמונות. עיניים טובות, חיוך כובש. כרס ענקית. היה ערב נעים. זרמנו. היה לנו המון במשותף, אבל אז הגיע המוקש הקולינרי: הוא קטוגני. למי שלא מכירה, דיאטה קטוגנית זה אומר שאתה חי על אוויר, שומן ותפילות. בלי פחמימות. בלי סוכר. בלי לחם. בלי פסטה. בלי שמחת חיים בסיסית. איך אפשר להיות ברזילאי בלי לאכול Pão de Queijo (לחמניות גבינה)? איך אפשר לחיות בלי פחמימה מנחמת? ישבתי מולו, אישה שאוהבת לבשל, לארח, לאכול את החיים בכף גדולה, ותהיתי: איך זה יעבוד? אני אכין פסטה והוא יאכל את המזלג? למרות זאת, נהניתי. הוא היה ג'נטלמן. הוא הזמין אותי להצגה שלו. החלטתי שאין סקס. רציתי לבדוק אם יש שם בסיס לחברות, לרגש, מעבר למשיכה המיידית. רציתי להסתכל לו בעיניים ולראות אם יש שם טוב לב, או רק שחקן שמדקלם טקסטים.

המערכה השלישית: ג'אז, פלמנקו ודלי של מי קרח

יום שישי בצהריים. הלכתי עם חברתי הטובה להופעת ג'אז בהרצליה. הופעה מחשמלת. הקהל (בעיקר קשישים, אבל קשישים עם קצב!) היה באקסטזה. הרגשתי התעלות. נזכרתי באריק. צילמתי וידאו מההופעה. וידאו מלא חיים, תשוקה, צבע. שלחתי לו בערב, בהתרגשות: "הופעה מושלמת 💃🏽🩵"

חיכיתי לתגובה נלהבת. חיכיתי לשיחה על מקצבים, על רגש, על אמנות. מה קיבלתי? ארבע מילים. יבשות כמו קרקר קטוגני: "איזה כיף! שבת שלום."

בום. זהו. בלי "איפה זה?", בלי "וואו, נראה מדהים", בלי "מתי הולכים יחד?". "שבת שלום". הנקודה בסוף המשפט הייתה כמו מסמר בארון המתים של הקשר הזה. זה היה כל כך מבאס, כל כך יבשושי, כל כך... מנומס וקר.

הניתוח שלאחר המוות (או: חזרה לאקסית)

באותו רגע נפל האסימון. הוא לא באמת כאן. בשיחות שלנו הוא סיפר שהוא נפרד מבת הזוג שלו רק לפני חודש, אחרי שנים של זוגיות. הוא יצא לסיבוב דאווין. הוא בא לאפליקציה כדי לעשות "וי" (או "אבו עלי" כמו שאני קוראת לזה), לבדוק אם הוא עדיין רלוונטי בשוק, לקבל קצת ליטופים לאגו הפצוע, ואז... לחזור הביתה.

הוא לא חיפש זוגיות. הוא חיפש פלסטר. ואני? עם כל השמחה והעומק שלי – הייתי רק תחנת רענון בדרך חזרה לאי שם. היובש בתגובה שלו לא היה בגלל שהוא לא אהב את הווידאו. הוא היה בגלל שהוא כבר היה עם רגל וחצי (ולב שלם) בחזרה אליה. כתבתי לדקלה: "הוא חזר כמו טעטעלה לגברת שכבר איתה שנים... לא באמת התכוון לחפש מישהי חדשה."

סוף דבר

לא הגבתי ל"שבת שלום" שלו. לא הלכתי להצגה שלו. הוא בתיאטרון של חייו, ואני תיאטרון של חיי. הוא אולי שחקן מוכשר, אבל את התפקיד של "בן זוג פוטנציאלי" הוא שיחק גרוע מאוד. שחקן משנה שנכנס לבמה, אמר שורה אחת לא משכנעת, ויצא מהצד השני.

אז מה למדנו?

1. כשגבר אומר שהוא "שבע מאודישנים" - הוא מתכוון שהוא עייף מלהתאמץ, והוא רוצה את הפרס בלי העבודה.

2. כשמישהו נפרד לפני חודש מקשר של עשור - את לא הדבר הבא, את הריבאונד.

3. דיאטה קטוגנית זה חשוד. אנשים שלא אוכלים פחמימות הם אנשים עצובים. נקודה.

נקסט.

שוב שחקן, הדיאטה הקטוגנית והאודישן שנכשל