פרק 2: שוקולד חם, סטייקים וסול מז'ור

יש מיתוס, עקשן כמו כתם של טחינה על חולצה לבנה, שלנשים בגילי (או כמו שהביטוח הלאומי קורא לזה: "אזרח ותיק") אין צרכים. שאחרי גיל 60, הגוף שלנו הופך למעין קולב נוח לבגדים רפויים, והאיבר היחיד שעדיין פועם בחוזקה הוא הלב - וגם זה רק כשאנחנו קונות בגדים או כשיש מבצע בסופר. או כשיש טילים מאיראן.

אז יש לי חדשות בשבילכם. בולשיט.

או כמו שדנה ספקטור הנהדרת כתבה פעם במונולוג ששמרתי לי במועדפים שלי:  "כשהגוף שלך לא מאושר את לא יכולה להיות שמחה... הגוף שלנו נולד להיות מיני... אישה צריכה מאהב. היא צריכה מישהו שיגע בגוף שלה וינחם אותו".

קראתי את זה והרגשתי כאילו מישהו נתן לי סטירה של התעוררות. כן, אני רוצה חבר. כן, אני רוצה מישהו לראות איתו נטפליקס. אבל למען השם, אני רוצה מישהו שיגע בי. לא נגיעה של רופא שמחפש בלוטות לימפה, אלא נגיעה של גבר שרוצה לדעת אם העור שלי עדיין רך.

ההרפתקה הראשונה: סול

שלהי ספטמבר 2023. החום של הקיץ התחיל להישבר, ואיתו גם הסקפטיות שלי לגבי האפליקציה הזו.

פתאום הופיעה הודעה קטנה. קטנה קטנה.

"הי".

זהו. שתי אותיות. בלי סימני קריאה, בלי אימוג'י של חציל (תודה לאל), ובלי שורות פתיחה מביכות על העיניים שלי.

הסתכלתי על הפרופיל. השם היה סול.

סול? הרמתי גבה. כמו השמש בספרדית? כמו התו במוזיקה? או כמו הדג המטוגן בחדר האוכל של הקיבוץ? התמונה הייתה מטושטשת, כאילו צולמה דרך ערפל של חמסין או עדשה מלוכלכת מאוד.

בדרך כלל, זה הרגע שאני עושה "Unmatch" מהיר. אבל משהו ב"הי" הקצר הזה, אולי המסתורין של השם, אולי סתם השעמום של יום שלישי בערב, גרם לי לענות.

שלחתי לו: "ניפגש בפייסבוק אם בא לך. אין לי כוח יותר למתחזים, בוטים או נסיכים ניגרים שצריכים הלוואה".

הייתי ישירה. אין לי זמן למשחקים, השעון הביולוגי שלי כבר מזמן הפך לשעון קיר דקורטיבי, אבל הזמן עדיין יקר.

הוא לא נבהל. הוא שלח מיד את המספר שלו וכתב: "את יכולה לחסום אם לא מסתדר לך". אהבתי את הביטחון השקט. שמרתי אותו בווטסאפ תחת השם "סול טינדר (אולי דג)".

מבחן הסטייק

למחרת, החלטתי לעשות לו מבחן. לא מבחן IQ, אלא מבחן הומור וקיבה.

זה היה ערב יום כיפור, ואני, הכופרת, ישבתי מול ארוחת שחיתות.

צילמתי את הצלחת שלי: סטייק מפואר ומאחוריו - אני. בולסת. עם ידיים, עם רוטב, בלי פילטרים ובלי פוזות של דוגמנית אינסטגרם שאוכלת חסה.

שלחתי לו את התמונה עם הכיתוב:  "צום נעים וקל".

לחצתי 'שלח' ומיד חשבתי - יעל, השתגעת? זו קבלת פנים רומנטית? זה נראה כמו פרסומת ל'אגאדיר' שיצאה משליטה.אבל הייתי חייבת לדעת. אם הוא נבהל מאישה שאוכלת בתיאבון - הוא לא בשבילי. אם הוא חושב שזה וולגרי - שילך לחפש מישהי שמזמינה מים מינרליים בדייט.

המתח באוויר היה סמיך יותר מהרוטב על הסטייק שלי. הייתי משוכנעת שאני מצחיקה, אבל האם הוא יבין?

ואז, הנייד רטט.

הוא צחק. הוא לא סתם כתב "חחח", הוא שלח הודעה קולית שבה הוא נחנק מצחוק.

"אישה כלבבי," הוא אמר. "תשאירי לי עצם." לא הפסקנו לצחוק. הזמנתי אותו אלי. כן, ישר הביתה.

אפקט השוקולד החם

היה כייף. מעניין. חמים ונעים.

אחרי שהוא הלך, קרה משהו מוזר. לא ישנתי בלילה בכלל.

שכבתי במיטה, בוהה בתקרה המוכרת, אבל הגוף שלי הרגיש זר. במובן הכי טוב שיש.

היה שם ריגוש. לא החרדה הרגילה של "האם נעלתי את הדלת", אלא פרפר. פרפר אמיתי, פיזי כמעט, שעבר ופרפר לו לאורך הבטן, טיפס אל החזה, דגדג קלות באוזניים, גלש ללחיים ובסוף עלה והתפוצץ לי במוח כמו זיקוקים ביום העצמאות.

הריגוש התגבר מרגע לרגע. אני כבר ברמה של "לא ממש זוכרת את התחושה הזו". מתי בפעם האחרונה הרגשתי את הדם שלי זורם ככה? לא בגלל לחץ דם גבוה, אלא בגלל תשוקה?

נעימות חמימה וכמעט נוזלית התפשטה לי בגוף. הרגשתי כולי כמו שוקולד חם. סמיך, מתוק, ממיס.

זו הייתה ההרגשה הכי חושנית שחוויתי מזה זמן רב. זה היה מענג. שכבתי שם, בחושך, ולא הזדקקתי לשום דבר מלבד לתחושה הזו. לא הייתי צריכה טלוויזיה, לא ספר, לא את הטלפון. רק להיות בתוך הגוף שלי, שפתאום נזכר שהוא חי. צמרמורת נעימה ומלטפת עטפה אותי מתחת לשמיכה. הבנתי. את זה אני רוצה. ככה אני רוצה להרגיש. ככה אני רוצה להיות.

חלומות לחוד ומציאות לחוד

מתחת לשמיכת השוקולד החם ולצמרמורות העונג, הסתתרה אמת אחת קטנה שפספסתי לגמרי בתוך ענן האופוריה: ה"סול" הזה הוא לא סתם זר מטינדר.מתישהו בשיחות ביננו בווצאפ נפל האסימון . "רגע," אמר לי. "את מוכרת לי".

ואז זה הכה בי. שנות ה-80. תל אביב. אני צעירה, חטובה, עובדת בהוצאת ספרים קטנה ויוקרתית, מוקפת בניחוח של דפוס וסיגריות 'טיים'. והוא? הוא היה "שמוליק", מוציא לאור של כל מיני חוברות לילדים, שהיה מגיע למשרד שלנו בתדירות חשודה. רשמית הוא בא "לתאם הפצות". מעשית? הוא בא לנעוץ בי מבטים ולגמגם מול המחשוף שלי.

מסתבר ששמוליק, סליחה, "סול", מעולם לא שכח אותי.

"חיכיתי ארבעים שנה," הוא לחש לי דרמטית בסלון. זה היה אמור להיות רומנטי. בחיי. אבל בדיעבד, זה היה צריך להיות הרגע שבו נדלקת נורה אדומה מהבהבת בגודל של עזריאלי.

כי בתוך כל ההתרגשות של "הגורל הפגיש בינינו", לא שמתי לב לפרט קטן ושולי: הבן אדם הפך לרוחניק על מלא.

השם "סול"? זה לא קיצור. זה שם שהוא אימץ כשגר באשראם של איזו כת שאני אפילו לא זוכרת במה הם האמינו (משהו שקשור לטהרה דרך אכילת נבטים או סגידה לאל השמש?). השיחות שלו על "אנרגיות" ו"חיבור קוסמי"? אני, בטיפשותי, חשבתי שהוא מדבר על הכימיה המינית בינינו. מסתבר שהוא דיבר על הילה סגולה שהוא ראה מעלי.

היה ביזארי. אבל הריגוש סנוור אותי. נפרדנו בחיבוק שהבטיח עולם ומלואו.

למחרת?

כלום.

שקט.

צרצרים דיגיטליים.

חיכיתי להודעת "בוקר טוב", ל"איך ישנת?", ל"האנרגיות שלך עדיין מהדהדות בי".

נאדה.

לקח לי יומיים להבין. יומיים של בהייה בטלפון, של רענון הווטסאפ, של בדיקה אם יש לי קליטה. בסוף התקשרתי לדקלה. דקלה המהממת, חברתי הטובה, היא גרושה ותיקה עם דוקטורט במדעי הטינדר. סיפרתי לה הכל. על הסטייק, על הלילה, על השוקולד החם, ועל השתיקה הרועמת.

"מותק," היא אמרה בקול של מפקדת בצופים, "ברוכה הבאה לעולם האמיתי. זה נקרא 'התפוגגות'. גוסטינג. נמוג."

"אבל הוא הכיר אותי!" צעקתי לתוך הטלפון, "הוא חיכה לי ארבעים שנה! הוא ראה לי את ההילה!"

"הוא ראה לך את האשליה," דקלה פסקה. "הוא קיבל את הבוסט לאגו שלו, ראה שהפנטזיה משנות ה-80 עדיין חיה ובועטת, וברח ברגע שזה הפך לאמיתי. הוא רוחניק, יעל. רוחות נוטות להיעלם."

נעלבתי עד עמקי נשמתי. לא רק מהדחייה, אלא מהפער. הפער הבלתי נתפס בין מה ששידר לי - החום, הצחוק, ה"גורל" - לבין המציאות הקרה של מסך ריק. וככה נחתתי לתוך העולם הזה. לא מוכנה. חשופה. עם אשליות מתוקות שעכשיו יהיו לי חיים רצופים רומנים סוערים וסגירת מעגלים מרגשת.

חשבתם שלמדתי? שהסרתי את האפליקציה וחזרתי לסרוג? הצחקתם אותי.

אם יש משהו שאחת כמוני יודעת לעשות, זה לקום, לנער את האבק (ואת האגו), ולהמשיך לרקוד. פה זה רק מתחיל.

נקסט.

שוקולד חם, סטייקים וסול מז'ור