פרק 1: ברוכים הבאים לטינדרלנד. נא להדק חגורות!

קוראים לי יעל, אני בת 68, והבת שלי, שירה - שהיא כבר בת 28 וחושבת שהיא המציאה את העולם - טוענת שאני "קוגרית".

היא לא הייתה צריכה להסביר לי. האירוניה הדקה (או העבה, תלוי מאיזה צד של הראוטר מסתכלים) היא ששירה לא מבינה שהיא בעצמה הראיה המרשיעה. הילדה הזו, שמתנשאת עליי עם מושגים של דור ה-Z, היא הלכה למעשה "תינוקת האינטרנט הראשונה של ישראל".

היא נולדה כתוצאה מרומן סוער שהיה לי עם עידו, גבר שצעיר ממני ב-11 שנה (כן, הייתי קוגרית כשצוקרברג עוד היה בבטן של אמא שלו). את עידו הכרתי, איך לא, ברשת.

זה היה בימים שהאינטרנט היה מורכב ממסכים שחורים-ירוקים ורעשים של מודם שנשמעים כמו חתול במצוקה, בתוך ה-BBS, בפלטפורמה המיתולוגית של עמוס שוקן - ישראל אונליין, היינו חלוצים.

אפילו עשו עלינו כתבה נהדרת ב"סופשבוע" של מעריב קצת אחרי שהיא נולדה, משהו בסגנון "אהבה בפס רחב - תינוקת האינטרנט הראשונה בישראל ". המען למברקים: www.iol.co.il

החתונה שלנו, אגב, קרתה רק כששירה הייתה בת 7. טסנו לקפריסין לא בגלל רומנטיקה מתפרצת, אלא בגלל שזו הייתה הדרך היחידה לקבל משכנתא לקניית בית. כשלשירה מלאו 11 וחצי כבר התגרשנו, אבל נשארנו חברים בנפש.

אחרי עידו, הגיע נדב. גם אותו, כמה מפתיע, הכרתי באינטרנט. זה קרה בפורום "כוכב נולד" ב-Ynet, אי שם בשנות האלפיים. הכינוי שלו היה "מריה קאלאס" ושלי "סקארלט". כן, אהבנו את אותן דמויות  ומשם זה התגלגל לרומן של עשר שנים.

נדב ואני לא גרנו יחד. כל אחד שמר על הממלכה שלו, על השקט שלו ועל השלט של הטלוויזיה שלו, אבל היינו יחד.

כשהוא נפטר מהמחלה הארורה בגיל 60, העולם שלי התפרק. שירה והבנזוג כבר עברו להתגורר בחו"ל. אז בעיקר נשארתי לבד.

עבר זמן. החלטתי שאני רוצה שוב. לא "בעל". לא מישהו שישאל אותי איפה הגרביים שלו. אני מחפשת מישהו ללכת איתו לקולנוע, להחזיק ידיים, ולנתח איתו את המצב הפוליטי. בקיצור - שותף לפשע, לא שותף לארנונה.

ולא, אני לא מתביישת להגיד את זה בקול רם: אני מחפשת מישהו שעדיין אוהב לעשות אהבה.  כן, שמעתם נכון. זה שיש לי כרטיס אזרח ותיק לא אומר שהליבידו יצא לפנסיה מוקדמת. להפך, עכשיו כשהילדה גדלה והמשכנתא נגמרה, זה בדיוק הזמן.

אני רוצה מישהו שיודע לאהוב, שרוצה לאהוב, ושעדיין יש לו ניצוץ בעיניים (ולא רק בגלל הקטרקט). אני רוצה מישהו שרוצה "לעוף על החיים" איתי. טוב, אולי לא "לעוף" במובן של צניחה חופשית או טרקים בהימלאיה - הברכיים שלי לא יסלחו לי על זה, אבל בהחלט להמריא.

אני מחפשת אהבה, פשוטה ובוערת, בדיוק כמוני.

הסתכלתי במראה.

ראיתי אישה שנראית לא רע לגילה, שילוב גנטי מוזר אך חינני של חינוך קיבוצי וגנים ברזילאים סוערים. יש לי אגן שיודע לזוז (תיאורטית), אבל מוסר עבודה של רפתנית. טורפת? הדבר היחיד שטרפתי לאחרונה היה דאטה-בייס שלם על איך להשקיע בבורסה. וסטייקים.

שירה התקינה לי את האפליקציה. "אמא," היא אמרה, "זה העולם החדש. כולם שם." היא צדקה בחלק של הסופרמרקט. אבל היא שכחה לציין שרוב הסחורה פג תוקף.

המניע (או: למה אני עושה את זה לעצמי?)

בואו נבהיר משהו כבר על ההתחלה. אני לא מחפשת בעל. היו לי מספיק טפסים בחיים. אני מחפשת אהבה, כי האחרונה שלי נגמרה מוקדם מדי. וכי אני פשוט בנויה ככה. מלידה.

גלריית הזוועות

בתיאור כתבתי: "חוקרת את העולם דרך הרשת ואת החיים דרך הרגליים. אוהבת תיאטרון, דאטה וסמבה. גרושה מיתולוגית, אלמנה בפועל (בלי הרבנות), ורוצה לעוף על החיים"

ואז התחלתי לגלול. המיומנות שלי במחקר דיגיטלי הפכה לקללה. כל פרצוף שעלה קיבל מיד בדיקת OSINT (מודיעין ממקורות גלויים).

הנה דוגמית קטנה:

משה, 70:

התמונה הראשית שלו היא של דג. דג גדול, מת. חיפוש תמונות הפוך בגוגל הראה שהתמונה הזו מופיעה באתר "דייגים חובבים באלסקה" משנת 2014. משה יקירי, אם אתה מתחיל את הקשר שלנו בגניבת זכויות יוצרים על דג, לאן נגיע? שמאלה.

ציון, "גיל לא רשום":

התמונה היא סלפי שצולם מלמטה. האלגוריתם שלי לזיהוי פגמים זיהה שם שערות באף ברזולוציה של 4K. הוא כותב "צעיר ברוחו". בקודים של הרשת זה אומר: "אין לי פנסיה ואני בונה על הדירה שלך". שמאלה.

בועז, 62:

בועז נראה טוב. חשוד מדי. דפדפתי בתמונות. תמונה שניה - הוא על אופנוע ים. תמונה שלישית - הוא בלי חולצה בחדר כושר. ניתוח מהיר של המטא-דאטה בתמונות הראה שהן צולמו ב-2010. בועז חי בעבר. אני חיה בענן. שמאלה.

זה מרגיש כמו להיכנס לחנות עודפים של בני אדם. כולם "100% כותנה מצרית" כשבפועל הם פוליאסטר מגרד. ואני? אני יושבת בסלון הממוזג שלי, מול מסך, לוגמת תה, ומרגישה כמו חוקרת שב"כ שמנסה למצוא מחבל, רק שהמטרה היא למצוא גבר מדליק.

פתאום, צפצוף.

"It's a Match!"

זה היה גרשון, 65.

בתמונה הוא נראה נורמלי. חולצה מכופתרת, חיוך סביר. חיפוש מהיר בלינקדאין העלה פרופיל של מהנדס בדימוס. נראה לגיטימי. אין תיקים פליליים בגוגל. הוא כתב: "אוהב מוזיקה קלאסית ושקט".

חיכיתי. שירה אמרה שאני צריכה לחכות שהגבר יכתוב. "תהיי קשה להשגה, אמא". אני בת 66, שירה. אני לא קשה להשגה, אני קשה להזזה מהמחשב כשיש לי חיבור אינטרנט יציב. אבל חיכיתי.

ואז הגיעה ההודעה.

"ערה?"

השעה הייתה 19:30 בערב.

נשמתי עמוק. הקלדתי בחזרה: "לא, אני בוט שתוכנת לענות לגברים ששואלים שאלות רטוריות. תגיד, במוזיקה קלאסית אתה מתכוון לבטהובן או לשלמה ארצי?"

שלוש דקות עברו.

ראיתי את האייקון של "מקליד/ה" מהבהב, נעלם, ושוב מהבהב. חשבתי לעצמי, הנה הוא מנסח תשובה שנונה. אולי הוא אפילו צחק.

ואז זה הגיע. מגילה.

"תקשיבי לי טוב, חמודה. קודם כל, הומור כזה אולי עבד בחדר האוכל בקיבוץ, אבל אצל אנשים מתורבתים זה נתפס כחוסר ביטחון משווע. השאלה שלי הייתה לגיטימית לפתיחת שיחה, אבל את בחרת לתקוף. זה מאוד לא נשי מצידך. אני מחפש אישה שיודעת להכיל, להקשיב ולהיות רכה, לא אישה שמנסה להתחכם ולהוכיח שהיא חכמה יותר. ההשוואה בין בטהובן לארצי רק מוכיחה כמה את רדודה תרבותית. בגילך, הייתי מצפה לקצת יותר ענווה כשמהנדס בכיר פונה אלייך. אבל כנראה שזה מה שנשאר בשוק."

בהיתי במסך.

הפה שלי נפתח, נסגר, ושוב נפתח. הרגשתי את הדם שלי רותח, עולה לראש ומאיים לפוצץ לי את המח. "חמודה"? "לא נשי"? "מהנדס בכיר"? רציתי לענות לו. רציתי לכתוב לו שאני יכולה ללמד אותו מה זו אשה ושאם מה שנשאר בשוק זו אני אז סימן שהמחירים באמת עולים.

רק בשביל הכיף. רציתי להגיד לו שה"רכות" שהוא מחפש נמצאת אולי במחלקה הגריאטרית או אצל הבובה המתנפחת שהוא בטח מחביא בארון. אבל אז עצרתי. נשמתי עמוק. חסמתי.

ברוכים הבאים לטינדרלנד, או כמו שאני קוראת לזה: הגרסה הדיגיטלית של סדום ועמורה! נא להדק חגורות, לוודא שה-WIFI מחובר ושמגן הלב שלכם טעון במאה אחוז.

המסע מתחיל.

ברוכים הבאים לטינדרלנד. נא להדק חגורות!