פרק 7: אסף מכפר סבא / שגיאה 404: זוגיות לא נמצאה
- יעל מטינדרלנד
- 20 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 29 בדצמ׳ 2025
זה היה אמור להיות קל. קל! כפר סבא. שזה, במונחים שלי, פחות או יותר החצר האחורית. בלי דרכונים, בלי לארוז תיק ללינת לילה, בלי וויז. אסף. על הנייר (או על המסך), זה נראה כמו "התאמה מושלמת" של האלגוריתם. שנינו אנשי העולם הגדול של המקלדת. אני כותבת תכנים, עורכת וידאו. הוא? יש לו אתר מכירות, מתעסק במסחר אלקטרוני. קולגות, למען השם! השיחה המקדימה הייתה כמו ישיבת צוות מוצלחת במיוחד, רק עם אימוג'ים של תותים ופרחים במקום בורקסים יבשים.
שלב ה-HTML (היכרות טכנולוגית מלבבת)
השעה הייתה אחרי חצות. שעתם היפה של הרומנטיקנים והנדודי-שינה. במקום לשלוח שירים, החלפנו כתובות URL. הרומנטיקה החדשה, גבירותי ורבותי.
אסף: (שולח לינק לאתר שלו)
יעל: חלומות נעימים. (שולחת לינק לאתר שלי)
יעל: שאפו 👏🏼👏🏼👏🏼
קובי: הגעת לזה 🙏
יעל: קל!
הרגשתי שאנחנו מדברים באותה שפה. שפת הקוד, שפת העיצוב, שפת ה"אנחנו מבינים עניין". היה שם קליק. לא רק קליק של עכבר, אלא קליק של תקשורת. הוא שלח תות (🍓), אני שלחתי כוכבים (💫). הוא הציע ללכת לישון, אני צחקתי "סגור ת'מכשיר". פלרטוט של אנשים עובדים.
בוקר של תמונות, אינסטגרם ומה שביניהם
בבוקר, האידיליה נמשכה. "בוקר טוב 🌸", הוא כתב. "ישנתי טוב." אני הייתי במצב רוח מעולה. שלחנו תמונות האחד לשניה. פינג פונג ויזואלי לריכוך הגרון. הכל זרם. דיברנו על עבודה מהבית, על חברות איטלקיות, שיחת חולין נעימה, אינטליגנטית, זורמת. קבענו להיפגש בערב. שוב בשרון. הפעם מקום עם גלריה. רומנטיקה אורבנית במיטבה.
המפגש (או: האשליה האופטית)
נפגשנו. הוא היה נראה... בסדר. כמו אסף מכפר סבא. ישבנו בגלריה. הקפה היה חם, האווירה הייתה נעימה. השיחה? השיחה קלחה. דיברנו על העסקים, על הילדים, על החיים. לא היו שתיקות מביכות. לא היו מבטים מוזרים (כמו אצל קובי והפלנל). לא הייתה הרצאת יחיד (כמו אצל רוני מאיטליה). היה... דיאלוג. הרגשתי בנוח. הרגשתי שאני יושבת עם אדם בוגר, שמבין עניין, שיש לנו בסיס משותף. צחקנו. חייכנו.
כשסיימנו, שילמנו (בלי דרמות), ויצאנו החוצה לקור של ינואר. עמדנו ליד הרכבים. הרגע הזה. הרגע שבו הכל מוכרע. בדרך כלל אני יודעת לקרוא את המפה. אני יודעת מתי זה "לא" ומתי זה "אולי". הפעם, הרגשתי "כן". בתמימות של טירונית (למרות שאני כבר פז"מניקית בטינדרלנד), שאלתי אותו, עם חיוך: "אז... ניפגש בהמשך?" הוא הסתכל עלי. המבט שלו השתנה. ה"אסף הנחמד מהצ'אט" נעלם, ובמקומו הופיע שופט בבית משפט עליון לענייני דייטים. "אני חושב שאנחנו לא נצליח להיות בני זוג," הוא אמר.
בום.
ואז הגיע המשפט. הקלישאה. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי וריאציה של זה, הייתי קונה את חברת האיחסון של האתר שלו. "את מקסימה. וכרגיל, זו לא את, זה אני... בלה בלה בלה."
עמדתי שם, המומה. רגע, מה? לפני שעה דיברנו על רכבים ומה לא, ווצחקנו על אינסטגרם. היה נעים. היה אינטליגנטי. מה קרה ב-60 הדקות האחרונות שגרם לו להחליט, בנחרצות כזו, ש"לא נצליח"? האם לעסתי את העוגייה בקול רם מדי? האם הדעה שלי על עיצוב אתרים הייתה רדיקלית מדי? או שאולי, פשוט אולי, הוא חיפש משהו שאני לא יכולה לתת, ואני חיפשתי משהו שהוא לא יודע לקבל?
הלקח של אסף
נסעתי הביתה (נסיעה קצרה, תודה לאל). בדרך חשבתי על האירוניה. אנחנו עוסקים בדברים האלה. אנחנו יודעים איך לעצב "חוויית משתמש". אנחנו יודעים איך לגרום ללקוח להישאר באתר, איך לייצר "הנעה לפעולה". אבל בדייט הזה? חוויית המשתמש שלי קרסה. הוא נכנס לדף הבית שלי, דפדף קצת בתוכן, אמר "העיצוב יפה", אבל בסוף לחץ על ה-X האדום בפינה.
המסקנה? את יכולה להיות מקסימה. את יכולה להיות חכמה. את יכולה להיות אשת מקצוע תותחית שגרה במרחק יריקה. אבל לפעמים, הצד השני פשוט מחפש באג במערכת, רק כדי שיהיה לו תירוץ לפרמט את הדיסק ולהתחיל מחדש עם מישהי אחרת.
אסף מכפר סבא לימד אותי שיעור חשוב בפרשנות: כשגבר אומר "יהיה מעניין" בצ'אט, הוא מתכוון לשיחה. כשהוא אומר "זה אני, לא את" במציאות - הוא מתכוון "זו לגמרי את, אבל אין לי כוח להסביר למה, אז קחי את הקלישאה הזו ותני לי ללכת לישון."
סטטוס: האתר נפל. השרת לא הגיב.
נקסט.
תגובות