פרק 15: גם אינטואיציה של מכשפה צריכה לפעמים משקפיים

אוקיי, עצרו הכל. שימו בצד את הפופקורן שלעסתם מול סיפורי הקמצנים שביקשו חצי-חצי על מים מהברז, או אלו שחשבו שהשמש זורחת להם מהצד הלא נכון של הגב.

הפרק הזה הוא לא עוד קומדיה רומנטית כושלת; זה הרגע שבו הבנתי שטינדרלנד הוא לא סתם גן משחקים עם נדנדות חלודות, אלא יער אפל שבו הזאב לא רק מתחפש לסבתא - הוא גם מוכר לך כרטיסים להרצאה שלו על "העצמה נשית בגיל השלישי".

נעים מאוד, אני יעל. תואר במדעי ההתנהגות, אינטואיציה שהייתה גורמת למכשפות מסיילם להחוויר מקנאה, וניסיון חיים של שלוש נשים גרושות פלוס חתול. ועם כל הרזומה המפואר הזה - נפלתי. ולא סתם נפלתי, עשיתי סלטה לאחור לתוך בור שכרה לי לא סתם דושבג מצוי, אלא פסיכופת עם דיפלומה.

המערכה הראשונה: הפיתוי (או: איך בלעתי את הפיתיון, החכה והמגפיים של הדייג)

זה התחיל הכי גבוה שאפשר. רונן מתל אביב. הפרופיל שלו לא צעק "אני מחפש אהבה", אלא לחש בבטחון: "אני אינטלקטואל מיוסר שמחפש את המוזה שתבין את הגאונות שלי". שנון, חד, וציני בדיוק במידה שגורמת לי לחייך כמו טיפשה מול המסך.

השיחות איתו? תשכחו מ"ערה?" בשתיים בלילה. אנחנו מדברים על מרתונים של שעתיים וחצי, שיחות עומק אל תוך הלילה על משמעות החיים (בעיקר החיים שלו, אבל מי סופר). הוא בנה דמות של טוני סטארק הישראלי: איש העולם הגדול, ממציא, טייקון עם עסקים באיסלנד (ברור, כי פתח תקווה זה לא מספיק אקזוטי), והרפתקן שפוגש אנשים שרובנו רואים רק בנשיונל ג'יאוגרפיק. הוא היה האביר על הטסלה הלבנה, ואני? אני הייתי הנסיכה במגדל שרק חיכתה למישהו עם מטען מהיר.

הוא ידע ללחוץ על כל הכפתורים. אני רומנטית? קבלי שירים בוואטסאפ. אני אוהבת אוכל? קבלי תיאור אירוטי של "פסטה קונכיות" בבישול ארוך שהוא יכין רק לי. אני ביישנית? אל דאגה, הוא יכבוש אותי בעדינות של בולדוזר, אבל עם כוונות טובות. "כולי אהבה ❤️" הוא כתב. ואני, עם כל התארים והאינטואיציה, מלמלתי לעצמי: "הו רומיאו, איפה התחבאת עד עכשיו? במקלט מס?"

המערכה השנייה: גליצ'ים במטריקס

אבל כמו בכל טלנובלה טורקית, התחילו להופיע סדקים. היה בו משהו... איך לומר? אגרסיבי, אבל במסווה של "הומור גבוה שאת פשוט לא מבינה". הכינוי המועדף עליו היה "פולנייה", והוא זרק משפטים שהיו גורמים לפסיכולוג שלי להזמין ניידת. כששאלתי מה הקטע, הוא הסביר שאני פשוט לא ברמה האינטלקטואלית שלו. פנינים כמו: "אני דפוק לגמרי אבל דפוק חיובי" (יש חיה כזאת? כמו כולסטרול טוב?) או "מי שפוחד מטומטם... סליחחחחחה". סליחה על מה? על זה שאתה קריפי ברמות של סרט אימה?

הוא שלט בקצב הקשר כמו דיקטטור קטן בצפון קוריאה. נעלם לשעות, ואז חוזר עם תירוצים גרנדיוזיים שגרמו ל"הכלב אכל לי את השיעורים" להישמע כמו עדות בשבועה. דקלה, החברה שהיא בעצם האינטואיציה החיצונית שלי כשהפנימית בחל"ת, הריחה שמשהו מסריח. "נשמע חשוד," היא כתבה. "עלק נפגש עם מנכ"ל... תעשי עליו גוגל." אבל אני הייתי עסוקה מדי בלהיות מאוהבת ברעיון של האהבה.

המערכה השלישית: CSI חדר ישיבות

יום רביעי. ישיבת צוות. שמונה אנשים דנים בנהלים משעממים שיגרמו גם לקפאין להירדם. הטלפון רוטט. רונן. שוב ביטול. שוב סיפור כיסוי מופרך על נסיעה דחופה ש"בדיוק נודע לו עליה". משהו בי נשבר. אולי זו העייפות, אולי האינטואיציה שהתעוררה מהקומה, שלחתי לו הודעה חצי בצחוק: "תגיד רונן, אתה בטוח שאתה לא איזה נוכל טינדר בגרסת עלי אקספרס 😜? נראה לי שאני צריכה לבדוק עליך". הוא ענה בביטחון של מישהו שחושב שהוא אלוהים: "טוב... לכי על זה".

אז הלכתי על זה. בזמן שהמנכ"ל שלי מדבר על תקני איכות, אני מפעילה חמ"ל שב"כ מתחת לשולחן. הקלדה אחת בגוגל, אנטר אחד, והלסת שלי פגשה את הברכיים. כותרת ענקית ריצדה מול העיניים שלי. נפלתי. לא סתם נפלתי, צללתי ראש למאורה של נוכל אמיתי, עם קבלות, כתבות ותמונות. האיש שכתב לי שירים על פרפרים הוא אמן הונאה סדרתי. ה"כתיבה האובססיבית"? זו לא רומנטיקה, זו שיטת עבודה.

הסתכלתי סביב בחדר הישיבות. אנשים דיברו על עבודה, על חיים נורמליים, ואני החזקתי ביד מכשיר שדרכו ניהלתי רומן וירטואלי עם מתחזה עלוב שחשב שהוא מלך העולם. באותו רגע הבנתי הכל: הביטולים, ההיעלמויות, ה"עסוק במכון" - הכל היה הצגה אחת גדולה.

ניתוח לאחר המוות (או: איך לעזאזל זה קרה לי?)

איך אני, יעל, נפלתי בפח? פשוט מאוד: נרקיסיזם ממאיר פוגש אישיות גבולית עם כריזמה של מטיף דתי. רונן עשה לי "הפצצת אהבה" (Love Bombing) לפי הספר. הוא זיהה בדיוק מה חסר לי - אינטלקט, רומנטיקה, מישהו ש"רואה" אותי - והפך להיות הדבר הזה בדיוק, כמו זיקית רגשית על ספידים.

הוא לא חיפש אהבה, הוא חיפש קורבן. הוא חיפש מישהי שתנפח לו את האגו (ואולי בהמשך גם את חשבון הבנק). המשפט שלו "אני דפוק חיובי" מהדהד לי בראש. הוא אשכרה אמר לי את האמת בפרצוף, ואני חשבתי שזו שירה מודרנית.

סוף דבר

חסמתי אותו מיד.

לא אמרתי מילה, לא דרשתי הסברים. פשוט התפוגגתי אל תוך הדממה הדיגיטלית, משאירה אותו לתהות אם עליתי עליו או סתם נחטפתי על ידי חייזרים (האופציה השנייה נראית לי פתאום הגיונית יותר).

מסקנה? כשמישהו נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי - הוא כנראה נוכל טינדר קטן שחי בסרט שהוא הבמאי, השחקן והקהל היחיד שלו. כשהוא מגדיר את עצמו "אביר על סוס לבן", אל תחשבו על ריצ'ארד גיר. תחשבו יותר בכיוון של סיימון לבייב, רק בלי המטוס הפרטי.

אין "נקסט" הפעם. אני צריכה מקלחת ארוכה, מרווה שרופה, ואולי מגרש שדים.

גם אינטואיציה של מכשפה צריכה לפעמים מספר חדש במשקפיים