פרק 5: צלם קולנוע , בלייד ראנר ודמעות בגשם (או בים המלח)

ינואר 2025. שנה חדשה, תקוות ישנות.

ואז הוא צץ. ירון, תל אביב 66. אלמן, צלם קולנוע.

בואו נשים את הקלפים על השולחן: המראה שלו? ממש לא כוס התה שלי. למעשה, אפילו לא כוס המים הפושרים שלי. אבל אז קראתי את הביוגרפיה. ובטינדרלנד, מילים יכולות להיות סקסיות יותר מקוביות בבטן.

אני כתבתי משפט אחד ששבה אותו כנראה  "רק מי שאוהב את הסצנה עם היונים מבלייד ראנר יבין..."

בום. בלייד ראנר. הסרט האולטימטיבי. זה לא סתם סרט, זו דת. זה הקוד הסודי של האנשים העמוקים, המלנכוליים, אלו שיודעים שהעולם הוא מקום אפל אבל יפהפה.

התחלנו להתכתב. וההתחלה? הו, ההתחלה הייתה סרט הוליוודי.

שלב הטריילר: תחרות הידע

השיחה התחילה כמו פינג-פונג אינטלקטואלי מענג. לא עוד "מה מחפשת פה", אלא דיון על קולנוע וזיכרונות.

ירון: "בוקר טוב, יפה, למי יש לב רחב יותר.... גם הכינוי שלך מהסרטים…"

אני: "הו, סקארלט זה רק כינוי מלפני כמה שנים... שמי יעל ... ואיך אקרא לך? תחרות קטנה. מי ראה יותר פעמים את בלייד ראנר?"

ירון ענה מייד: "פעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי כל כך המום שיצאתי מהאולם וקניתי כרטיס להקרנה הבאה... זה היה בקולנוע ב-Shaftesbury Av ב-70 מ״מ. אח״כ ראיתי את הסרט עשרות פעמים אפילו בקולנוע הדר בגבעתיים שקראו לסרט ״רשיון להרוג״.... את התיזה שלי עשיתי על האדפטציה של Do Androids dream of electric sheep. כשבני גדל הראיתי לו את הסרט בגירסה המקורית ושל הבמאי, כך שעשרות פעמים…"

אני: "מעניין... טוב, כבר סחפת עם הניצחון המוחץ שלך עלי בעניין בלייד ראנר. אין כאן אימוג'ים אז לא יכולתי לשדר לך את הפה הפעור :) שנעבור למקום שיש בו אימוג'ים?"

הייתי בעננים. עברנו לטלפון.השיחה הייתה מרתקת. הוא היה אינטליגנט, רהוט, איש העולם הגדול. בעיני רוחי כבר הייתי המוזה של הצלם הדגול. דמיינתי אותנו נוסעים לפסטיבל קאן, אני בשמלה שחורה קטנה, הוא בטוקסידו, דנים על זוויות צילום ועל האקזיסטנציאליזם של הרפליקנטים.

כבר שכחתי שהוא לא הטעם שלי. מי צריך יופי כשיש עומק שדה? פחחחח. איזו אשליה ספקטקולרית, קולנועית, סינמסקופית בדולבי סראונד.

הפייד-אאוט (Fade Out)

ואז, כמו בכל סרט דל תקציב, התחילו הבעיות בהפקה.

הוא התחיל להתפייד. פתאום הוא "חולה". פתאום הוא "עמוס". פתאום הוא מצלם סרט בים המלח. ים המלח. המקום הנמוך בעולם, ומתברר שגם המקום הכי נוח להיעלם בו. הבנתי שצלם הקולנוע שלי מביים את סצנת הבריחה שלו. הוא לא אומר "לא", הוא פשוט משאיר את הפריים ריק. פתאום הוא כבר טרנטינו ולא ירון מתל אביב.

החלטתי שאני לא מחכה לכתוביות הסיום כדי להבין שהסרט נגמר. שלפתי את הנשק הכי חזק שלי: ציטוט מדויק מבלייד ראנר. אם כבר למות, אז בסטייל.

הסצנה האחרונה (בווטסאפ)

יעל: "Deckard: I have had people walk out on me before, but not... when I was being so charming."

(תרגום בגוף הסרט: דקארד: אנשים כבר עזבו אותי בעבר, אבל לא... כשהייתי כל כך מקסים.)

ציפיתי לתשובה שנונה. ציפיתי לקונטרה קולנועית. טרנטינו בכל זאת. מה קיבלתי? 

ירון: "ערב טוב"

ערב טוב? זהו? הבנאדם עשה תזה על פיליפ ק. דיק וזה מה שיש לו להגיד?

יעל: …

ירון: ?

יעל: גם אני שואלת ...

ירון: "אני בשבוע מאוד עמוס בעבודה ומסתיים בשבת בצילומים בים המלח, אני אשמח להיפגש בתחילת שבוע הבא, לא ברחתי"

הו, "לא ברחתי". המשפט הכי מחשיד בהיסטוריה של הבורחים. הוא בים המלח, מצלם את המלח מתייבש. אקשן מטורף. ניסיתי להיות אצילית. שלחתי תמונה. (בכל זאת, אולי ויזואליה תעבוד על צלם).

יעל: (קובץ מצורף: תמונה יפה של בוקר) "בוקר אור. שרק יהיה שבוע עמוס בטוב"

ירון: "בוקר טוב, שיהיה לך יום נפלא!"

וזהו. כמובן שלא נפגשנו אף פעם.

"יום נפלא" זה הקוד ל"אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אליך". נשארתי עם טעם מר של פופקורן שרוף. הכל היה אשליה. כל השיחות על לונדון ועל תזות ועל 70 מ"מ היו רק תפאורה מתקלפת. ברגע האמת, האיש שחקר את השאלה "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", האיש שהיה כבר טרנטינו בעיני, לא היה מסוגל להתמודד עם אישה אנושית אחת מהשרון.

כנראה שאצטרך לעבור לשחקני תיאטרון. הם לפחות יודעים לעשות דרמה כמו שצריך. או אולי נגן פסנתר... לפחות הוא ידע ללחוץ על הקלידים הנכונים בזמן. כי צלם קולנוע? זהו, איבדתי את הפוקוס.

🎬

The End.

צלם קולנוע , בלייד ראנר ודמעות בגשם (או בים המלח)