פרק 16: מהמוסד באהבה: הסוכן החשאי עם הרישיון להיעלם

בטינדרלנד, כל גבר שני הוא "מנכ"ל", כל גבר שלישי הוא "יזם בנשמה", וכל השאר הם "אוהבים את החיים".

אבל אז הגיע ד'.

בלי תמונה (רק צללית של גב בחוף הים בשקיעה, קלאסיקה של גרושים), בלי שם מלא, ובלי מקצוע. בתיאור היה כתוב רק: "עוסק בביטחון, לא יכול לפרט. אם אומר לך, אצטרך להרוג אותך 😉".

האינסטינקט שלי אמר: דפדפי שמאלה, יעל. זה בטח שליח של וולט שמתבייש במדים. אבל הסקרנות... אוי הסקרנות. היא הרגה את החתול, והיא בדרך להרוג לי את הערב.

שלב התיאומים: מבצע אנטבה 

לקבוע איתו דייט היה יותר מסובך מלהשיג תור ל-MRI. 

"איפה נפגשים?" שאלתי בתמימות. "אני אשלח לך נ"צ שעה לפני," הוא ענה. "נ"צ? אנחנו בטיול ג'יפים? כולה קפה בתל אביב." "אני לא יכול להסתכן. יש מקומות ששורפים אותי." בסוף קיבלתי הודעה מוצפנת (בוואטסאפ, כן? לא בטלגרם): "בית קפה בצפון הישן. שולחן פינתי. אני אהיה עם חולצה תכלת ועניבה".

המפגש: האיש שידע יותר מדי (ולא סיפר כלום) 

הגעתי. הוא ישב שם, עם הגב לקיר והפנים לדלת. טקטיקה ידועה של יוצאי מוסד או של אנשים שפוחדים שהגרושה שלהם תיכנס. הוא נראה סביר. 50 גוונים של אפור בשיער, משקפי שמש (בתוך בית קפה, בערב), ומבט של מישהו שנושא את משקל העולם, או לפחות את משקל המשכנתא, על הכתפיים.

"אז..." התחלתי, מנסה לשבור את הקרח היבש. "במה אתה עוסק שזה כזה סוד מדינה?" הוא חייך חיוך דק, אניגמטי. "דברים שקורים בצללים." "אה, הבנתי. אתה בודק אינסטלציה?" הוא לא צחק. "זה מורכב. נגיד ככה, אני דואג שאת תוכלי לישון בשקט בלילה." "אני ישנה בשקט בעיקר כשהמזגן עובד והשכנים לא עושים קריוקי. אתה מתקן מזגנים?"

וכך התחיל משחק הניחושים הגדול. במשך שעה, במקום לנהל שיחה, שיחקנו "מי רוצה להיות מיליונר" גרסת השב"כ. זרקתי אופציות, והוא רק הניד בראשו המאפיר:

• "אתה מפתח כיפת ברזל?" (חיוך מסתורי).

• "אתה המאבטח של ביבי?" (לגימה דרמטית מהקפה).

• "אתה אחראי על הכור בדימונה?" (הרמת גבה).

• "אתה זה שמחליט מתי מעלים את מחירי הדלק?" (שתיקה רועמת).

• 
  

החקירה הנגדית 

בשלב מסוים, נמאס לו להיות המטרה, והוא הפך את הקערה. אבל זה לא היה "ומה איתך, יעל? מה את אוהבת לעשות?". לא. זה היה תחקיר ביטחוני סיווג 5. "ספרי לי על סדר היום שלך," הוא דרש, העיניים שלו סורקות אותי כאילו הוא מחפש מכשיר האזנה. "יש לך קשרים בחו"ל? דרכון זר? באיזו תדירות את טסה לטורקיה?"

ניסיתי לספר לו על הבלוג, על החיים, על זה שאני מחפשת אהבה ולא שותף לפשע. "מעניין," הוא קטע אותי כשהזכרתי את הבת שלי. "באיזה יחידה היא שירתה? יש לה גישה למאגרי מידע רגישים כיום?" "היא מעצבת גרפית," עניתי ביובש. "הדבר הכי מסווג בחיים שלה זה הסיסמה לפיגמה שלה, והיא בטח לא תיתן אותה לאף אחד, גם לא תחת עינויים."

הוא הנהן בחשיבות ורשם לעצמו הערה דמיונית במוח (בטח תחת הסעיף "פוטנציאל זיוף מסמכים"). הרגשתי שאם אני אזמין עכשיו קרואסון שקדים, זה ייכנס לתיק האישי שלי תחת "הרגלי צריכה מחשידים".

ההתפוגגות 

ואז, בדיוק כשהייתי באמצע הניחוש אם הוא סוכן כפול או סתם רואה יותר מדי נטפליקס, הטלפון שלו רטט. הוא הציץ בו, פניו הרצינו (עוד יותר). "קיבלתי קריאה. המצב מתחמם," הוא לחש. "הקפה שלי דווקא מתקרר," ציינתי. "אני חייב לזוז. המדינה קוראת לי."

הוא קם, הניח שטר של 50 שקל (בלי לבקש עודף, כי סוכנים חשאיים לא מחכים לעודף), הרכיב את משקפי השמש בחזרה, ונעלם אל תוך הלילה התל-אביבי הלח.

נשארתי שם לבד, עם חצי הפוך וחידה לא פתורה. האם יצאתי עם ג'יימס בונד הישראלי? האם פגשתי את ראש המוסד הבא? או שאולי, רק אולי, יצאתי עם פקיד שומה ממס הכנסה שפשוט ממש, אבל ממש אוהב דרמה?

לעולם לא נדע. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור (שלי).

נקסט

מהמוסד באהבה: הסוכן החשאי עם הרישיון להיעלם