פרק 4: "זמין", קלינט איסטווד והחשבון המפוצל

דצמבר 2024. חורף. יש לי חוק ברזל אחד בטינדר: לא עוברים את רדיוס ה-3 ק"מ. זה לא עניין של גזענות גיאוגרפית, זו פשוט פרקטיקה. בגילנו, נסיעה ארוכה מידי היא מתכון לכאבי גב, עייפות החומר, ובזבוז זמן על אכזבות. האזור שלי הוא המבצר שלי.

אבל אז הגיע קובי מראשל"צ. ראשון לציון. עיר הקניונים והסופרלנד.

בשבילי, זה כמו לנסוע לחו"ל בלי דרכון. ובכל זאת... התמונה. הו, התמונה. בתמונה קובי נראה כמו הגרסה הישראלית לקלינט איסטווד. אבל לא קלינט של הוליווד, אלא קלינט של הקיבוצים. זיפים כסופים, חולצת פלנל משובצת, מבט מחוספס שראה טרקטורים ופרות ומרחבים. משהו בו שידר גבריות של פעם, כזו שלא צריכה ווייז כדי למצוא את הצפון.

נשבעתי שיותר מ-3 ק"מ זה סוף העולם שמאלה, אבל החורף עושה שמות בשיקול הדעת, והפוך נעים פחות כשאת מתחתיו לבד. החלטתי לשבור את הכלים (ואת מד המרחק). שלחתי לו אייקון קטן, מהוסס, של כוכבים.

הנה התמלול המדויק, שישמש כראיה בבית המשפט לענייני דייטים כושלים: יעל: 💫

דקה עברה. ואז הגיעה התשובה. המילה הבודדת שגרמה לי לחשוב בטעות שמדובר בשרברב או טכנאי מכונות כביסה ולא במאהב לטיני: קובי ראשלצ: "זמין." "זמין". זהו. לא "ערב טוב", לא "נעים מאוד", לא "איזה כוכב נפל עלי". זמין. כאילו שאלתי אותו אם יש לו חלפים למאזדה 3. המילה הזו הייתה צריכה להיות תמרור אזהרה בוהק. גבר שמגדיר את עצמו כ"זמין" הוא בדרך כלל גם "מצוי", אבל לעיתים רחוקות "רצוי". אבל אני? אני כבר הייתי שבויה בקסמי הפלנל.

תודה שהתעקשת... 🤭 (הוא לא באמת התעקש, אבל הייתי צריכה לתת לעצמי תירוץ למה אני ממשיכה).

הטוב, הרע והמבט המפשיט

קבענו. מכיוון שאני כבר שוברת חוקים גיאוגרפיים, החלטתי שאני קובעת את הכללים. לא עוד בתי קפה עם הפוך דלוח. אני רוצה מסעדה. מסעדת גורמה. בחרתי מקום עם מפות לבנות ומחירים שגורמים לך להעריך כל ביס.

הוא הגיע. ובכן, קלינט איסטווד הוא לא היה. אולי הכפיל של קלינט בסצנות שבהן רואים אותו מרחוק, בחושך, ומאחור. הוא היה נמוך יותר, רחב יותר, והפלנל הוחלף במעיל דמוי עור שהיה באופנה כשאני הייתי בהיריון עם שירה. היו לו טיקים מוזרים בפה ולשון שמתגלגלת בין השפתיים באופן מוזר. ניסיתי להתעלם. התיישבנו. ומאותו רגע, התחיל המופע.

קובי לא דיבר הרבה. הוא בעיקר... בהה. הוא נעץ בי מבט חודר, מחויך בצורה קריפית, ומפשיט. לא מפשיט בקטע רומנטי של "אני רוצה אותך", אלא מפשיט בקטע של "אני בודק את הסחורה בשוק רמלה לוד". הוא חייך חיוך שלא ירד לו מהפנים, כמו מסכה שנתקעה בכביסה.

"יש לך עיניים..." הוא אמר פתאום, תוך כדי לעיסת פוקצ'ה. חיכיתי להמשך. עמוקות? חכמות? עצובות? "...ממש כמו עיניים".   וואו.   שייקספיר התהפך בקברו הרגע. "את אישה... פשוט אישה".  תודה, קובי. האבחנה המגדרית שלך חדה כתער.

ואני? כדרכי בקודש כשאני מובכת, לחץ, או סתם נושמת - פטפטתי את עצמי למוות. מילאתי את החלל במילים. דיברתי על מזג האוויר, על הבינה המלאכותית, על המצב הפוליטי, ועל מתכון למרק כתום. הוא רק הנהן, חייך את חיוך הג'וקר שלו, וזרק מידי פעם מחמאה ברמה של כיתה א': "את יפה", "איזה שיער", "חבל על הזמן".

המצור על המבצר

הערב נגמר. היה גשום, היה קר, והוא הצליח (בכישרון מוגבל אך עקבי) לשכנע אותי שנמשיך אלי לקפה. "רק קפה," אמרתי לעצמי. "הוא נסע מראשון, תהיי נחמדה." טעות. טעות גדולה. 

ברגע שנכנסנו הביתה, קלינט איסטווד הפך לתמנון. לא הספקתי לשים מים בקומקום, והוא התנפל. לא היה בילד-אפ, לא היה חיזור, לא הייתה רומנטיקה. הייתה שם הסתערות חזיתית של גדוד שריון. הוא ניסה לנשק, לחבק, למשש, הכל בבת אחת. מצאתי את עצמי בסיטואציה ביזארית לחלוטין: אני, יעל, אישה מכובדת בת 68, מבצעת תרגילי התחמקות של נינג'ה בסלון שלי. "רגע, המים רותחים!" צעקתי וברחתי למטבח. הוא בא אחרי. "את משהו, את," הוא מלמל וניסה לתפוס לי את המותן. "קובי, אני לא מרגישה טוב," ניסיתי את קלף ההיפוכונדריה. "נראה לי שיש לי וירוס בטן מדבק מאוד." זה לא עצר אותו. "אני אבריא אותך," הוא לחש. אלוהים ישמור.

הבנתי שהאדון לא מחפש קפה, לא מחפש שיחה, ובטח לא מחפש אהבה. הוא הגיע עם מטרה אחת ברורה! והוא היה נחוש בדעתו לגרום לזה לקרות, גם אם אני צריכה להיות קיר טיפוס אנושי.

אחרי עשרים דקות של האבקות יוונית-רומית הצלחתי לתמרן אותו אל הדלת. ראיתי את האכזבה בעיניים שלו. הוא נראה כמו ילד שלקחו לו את הסוכריה, רק שהילד הזה הוא בן 70 פלוס ונושם בכבדות.

עמדנו במדרגות. הרגע המביך. "נתראה, אה?" שאלתי, יותר מתוך נימוס פולני מאשר רצון אמיתי. הוא עצר, סידר את המעיל דמוי העור שלו, וזרק: "אולי. נראה." בום. מייד הבנתי. האדון מאוכזב קשות. לא סיפקתי את הסחורה. נסעתי מראשון, שילמתי על דלק, ולא קיבלתי תמורה לאגרה.

החשבון (תרתי משמע)

למחרת? שקט. דממה. קובי "זמין" כבר לא היה זמין. לא הודעה, לא תודה על האירוח (או על הניסיון לארח בלי להכבש), כלום. אבל אז נזכרתי במשהו קטן. החשבון במסעדה. אני, ברוב אבירותי (וטפשותי), שילמתי את החשבון המלא כי המלצר עמד שם והיה מביך להתחיל לחשב שברים עשרוניים. קובי לא התנדב לשלוף ארנק. הוא רק חייך את החיוך ההוא. הצעתי לשלם על שנינו ושאחר כך יחזיר. הוא הסכים.

צילמתי מסך של החיוב. שלחתי לו בווטסאפ. בלי מילים. רק תמונה של הסכום, מוקף בעיגול אדום זועק. דקה עברה. צפצוף של ביט. הוא העביר לי בדיוק, אבל בדיוק, חצי מהסכום. לא שקל יותר, לא טיפ, לא "תודה על הערב". העברה בנקאית קרה ומדויקת של שותף עסקי כושל.

מסקנות ביניים

ישבתי בסלון, מסתכלת על ההודעה של הביט, והבנתי שיש לי בעיה. אני שונאת בתי קפה. הרעש, הכיסאות הלא נוחים, הקפה הבינוני. אבל הזמנה הביתה? זה שדה מוקשים. בבית אין לאן לברוח. בבית את הופכת מ"דייט" ל"יעד מבוצר" שצריך לכבוש.

אז מה עושים? בונים פרגולה נייטרלית באמצע הרחוב? נפגשים בלובי של בית חולים? (לפחות שם יש רופאים אם מישהו חוטף התקף לב מהתרגשות).

דצמבר 2024. הגשם יורד בחוץ. קלינט איסטווד חזר למערב הפרוע של ראשון לציון, ואני נשארתי עם חצי חשבון, אפס אהבה, והבנה אחת כואבת: לפעמים, עדיף שגבר יהיה "לא זמין".

נקסט.

"זמין", קלינט איסטווד והחשבון המפוצל