פרק 8: נינג'ה דייט וטיל במוגרבי

אחרי הרפתקאות לא פשוטות אמרתי לעצמי: יעל, אולי ננסה משהו "אומנותי"? משהו תל אביבי שורשי? פייסבוק, השדכן הבלתי נלאה, הקפיץ לי את יותם. חבר של חברה (לכאורה). אמן, צלם, יוצר וידאו-ארט. בתמונות הוא נראה כמו שריד נאה של הבוהמה התל אביבית הישנה. שיער כסוף מתבדר, מבט מצועף, וייב של מישהו שישב בכסית עם אלתרמן (או לפחות שתה בירה במנזר עם הומלסים).

בירור קצר עם החברה המשותפת העלה חרס. היא לא מכירה. אבל חברה אחרת, ראתה תמונה וזיהתה אותו מהעבר הרחוק. "הוא היה חתיך אש," היא אמרה, "אבל תזהרי. יש לו היסטוריה." אני, כהרגלי בקודש, שמעתי "חתיך אש" ומחקתי את ה"תזהרי".

המערכה הראשונה: נינג'ה דייט, תפוחי אדמה וניחוחות של ייאוש

זה התחיל, כמו כל אסון בטינדרלנד, בצורה מבטיחה מדי. דייט ראשון בקפה תל אביבי גנרי, הכל זרם, וייבים חזקים של "אנחנו מאותו המילייה" - שזה בטינדרית: "שנינו פריבילגים שגרים ברדיוס של קילומטר מהבימה וחושבים שאנחנו מיוחדים".

הזרימה המשיכה אליו הביתה, כי זה היה ממש מעבר לפינה ולמה לעצור את הקסם? גם שם היה נחמד. חשוד מאוד. ואז הגיעה שעת הפיזור. חושך, מאוחר, ואדון "מילייה" נשאר רובץ על הספה בזמן שאני מנווטת את דרכי החוצה לבד. באותו רגע נדלקה לי בראש נורה אדומה בעוצמה של פרוז'קטור בדרבי בבלומפילד. עצלנות? חוסר ג'נטלמניות בסיסי? החלטתי לפרגן לו "עייפות". טעות מספר אחת.

כעבור כמה ימים, החלטתי לקחת את המושכות ולהזמין אותו אלי ל"דייט נינג'ה". השטאנץ: אני מפגינה כישורים קולינריים בעזרת מכשיר חשמלי טרנדי (תפוחי אדמה מדורה, תודה ששאלתם), והוא אמור להיות מוקסם. זה עבד, הוא אכן הוקסם. ישבנו וטחַנו דיבורים (ותפודים) עד שהתעייפנו ונזרקנו על הספה.

ואז זה היכה בי.

הוא נשכב, הראשים שלנו התקרבו למומנט רומנטי פוטנציאלי, ופתאום - גל ריח. לא סתם ניחוח גוף, אלא מפגע תברואתי. ניסיתי לנשום מהפה, אבל הרגשתי שהטעם של הריח מתיישב לי על הלשון.

כאילו שמתקפת האב"כ הזו לא הספיקה, תוך כדי רביצה הוא גם הספיק להרים עלי את הקול כי "אני לא מבינה מה הוא אומר". אה, סליחה באמת. עוד גבר מלא בעצמו כמו רימון רסס, נטול כל כישורי חיזור בסיסיים או יכולת חיבור אנושית, שחושב שהוא מתנת האל לנשים.

ברגע שהוא הואיל בטובו ללכת נכנסתי לנוהל חירום: שעתיים של ריסוס מטהרי אוויר תעשייתיים בניסיון נואש למחוק כל זכר ל-DNA שלו מהכריות שלי. אבל הלקח האמיתי נצרב חזק יותר מהריח: זהו חוק צ'כוב של הדייטים - מי שצועק עליך במערכה הראשונה, יצרח עליך בשנייה, ובשלישית זה כבר עלול להיגמר בכאפה. לכי תדעי. 

המערכה השנייה: הפרידה (שלא הובנה כהלכה)

אחרי יומיים הוא התקשר ושאל אם רוצה לראות סרט. ככה בלי מחוייבות וזוגיות ושאר ירקות. שלחתי לו הודעה ברורה: "בהזדמנות אסביר אם תרצה לשמוע. כרגע אני מרגישה שלא נכון לי. ככה פשוט. שמור על עצמך 🌺"

תשובתו? אימוג'ים. מטה קסמים, בלון אדום, כובע של קוסם. 🪄🎈🎩 הבנתי. האיש חי ביקום מקביל שבו פרידה היא הזמנה ליום הולדת של ילד בן 4.

המערכה השלישית: הטיל, המקלט והדלת הפרוצה

עברו שבועיים. ואז הגיעה המלחמה (שוב). לילה אחד, אזעקות בתל אביב. בום על-קולי מחריד. בחדשות מדווחים: נפילה במרכז תל אביב, ליד קולנוע מוגרבי לשעבר. הבית של יותם. האנושיות שבי (זו שגורמת לי לצרות) התעוררה. שלחתי הודעה: "בכל זאת חלחלה דאגה... הכל בסדר?"

הוא ענה. הבית נהרס. אין חלונות, אין דלתות, הכל זכוכיות. הוא והכלב "קוקו" ניצלו בנס במקלט. הלב שלי נכמר. הצעתי לו ללכת למלון. דאגתי. הוא? הוא ראה בזה הזדמנות לקאמבק. "עזבי רומנים," הוא אמר לי בטלפון למחרת, "בא לך ללכת לים?" האיש גר בתוך הריסות, הדלת שלו פרוצה לרחוב, והוא רוצה ללכת לים. ואז הגיע הרגע המבעית שבו הוא רמז שהוא רוצה לבוא אלי. עם הכלב. דמיינתי את הריח, את הכלב, את הצעקות, ואת הטיל שרודף אחריו. אמרתי לא. חד משמעית.

המערכה הרביעית: מכתב הפרידה ההזוי בהיסטוריה

חודש עבר. אני בחו"ל, נושמת אוויר פסגות. פתאום הודעה מיותם. טקסט ארוך, מבולבל, שנראה כמו "העתק-הדבק" גרוע שיועד למישהי אחרת, או סתם הזיה נרקוטית.

יותם: "הי איש, חשבתי הרבה איך מתמודדת עם עצמי... עליתי כמעט 12 קג בחצי שנה... אם עדיין תרצה שנתראה, קניתי טבק תחליפי..."

רגע, מה? "הי איש"? "מתמודדת"? הוא כותב בלשון נקבה? הוא מעתיק מכתב שמישהי כתבה לו? או שהוא פשוט מחוק לגמרי? ואז, בלי נשימה, הוא ממשיך למתקפה ישירה עלי:

"פתאום ראיתי וזה לפני חמש שנים... ניראה שאת לב זהב אבל לפעמים בכספת... לחזר אחריך זה להתבזות... כי את כל הזמן סביב עצמך... זהו יעל. למרות עבר בירושלים אין לנו עתיד בתל אביב."

אני קוראת ולא מאמינה.

1. הוא נפרד ממני? חודש אחרי שאני זרקתי אותו?

2. הוא טוען שאני "סביב עצמי"? האיש שלא נתן לי להשחיל מילה וצעק עלי בסלון שלי?

3. "עבר בירושלים"? בחיים לא גרתי בירושלים איתו. גם לא זוכרת שאי פעם דברתי עם איזה יותם שהוא גם צלם. 

עניתי לו את מה שכל אישה שפויה הייתה עונה: "אני לא יודעת מה אתה רוצה..."

סוף דבר

יותם חזר למערה שלו (או לדירה הפרוצה), עם הריח, עם הכלב קוקו ועם הטבק התחליפי. אני נשארתי עם לקח חשוב: כשמישהו מריח כמו הומלס, מתנהג כמו מסטול וצועק עלייך בדייט השני - זה לא "אמן מיוסר" וזה לא "אותנטיות תל אביבית". זה פשוט מפגע תברואתי ונפשי שצריך לפנות, עדיף לפני שנופל עליו טיל.

סטטוס: חסום. (ושיהיה בהצלחה לעירייה עם הפינוי).

נקסט.

נינג'ה דייט וטיל במוגרבי