פרק 6: אסופת ה"כמעט", ה"ליד" וה"בלה בלה בלה"

יש רגע בחייו של כל משתמש טינדר, שבו הוא מבין שהחוקים שהמציא לעצמו הם לא יותר מהמלצה לא מחייבת. החוק הראשון שנשבר היה "חוק הרדיוס". התחלתי עם 3 ק"מ. למה? כי אני עצלנית, וכי קיוויתי שהנסיך על הסוס הלבן גר במקרה ברחוב המקביל. אבל מהר מאוד הבנתי שבטווח של 3 ק"מ אני אמצא בעיקר את הגרוש של השכנה, את הספר שלי, ואולי את השליח של וולט. 

אז הרחבתי. מרדיוס של סופר שכונתי לרדיוס של אצטדיון כדורגל, ומשם לרדיוס של "טוב נו, שיסע הוא". 

הפרק הזה מוקדש לאלו שחרגו מהרדיוס, ובעיקר חרגו מהציפיות. אלו שהסתיימו במפגש בודד (וקולינרי בדרך כלל), או אפילו פחות מזה. אנשי ה"ליד".

מוטי מתל מונד: שפוי, מאוזן ומשעמם טילים

נתחיל עם מוטי. תל מונד זה כבר חו"ל בשבילי, אבל הביוגרפיה שלו... הו, הביוגרפיה הייתה הבטחה של ממש. הוא תיאר את עצמו כמו שמתארים יוגורט פרוביוטי: בריא, יציב ועושה טוב לבטן.

הנה הטקסט המקורי, מילה במילה, שגרם לי להחליק ימינה:

"שפוי, מאוזן וסקרן-גבוה, נאה, מטופח, מרגיש בנח בג'ינס סנדלים וטריקו או בבגדי ערב. להמשיך ולעסוק בדברים שאני אוהב ושמעניינים אותי, להרחיב את חוג האנשים המוציאים ממני את המיטב ולמצות את החיים ככל שרק ניתן. מבחינתי זה הגלגול האחרון."

ומה הוא מחפש?

"סולידית ונעימה לעין - מבנה גוף שמור, מתעניינת, קשובה, עצמאית, נעימה לשיחה, לא נוקשה ולא שבוייה בדפוסי חשיבה או התנהגות או הרגלים נוקשים, סקרנית ואוהבת את החיים."

נשמע חלומי, נכון? גבר שיודע מה הוא רוצה, שמדבר על "גלגול אחרון" במין רוחניות בשקל וחצי. ובכן, שיחת הטלפון ניפצה את הפנטזיה מהר יותר מצלחת שנשמטת מיד רועדת. פגשתי (קולית) איש יבשוש. משעמם. מיושן. "סקרן? הצחקתם אותי. האיש התעניין בעיקר בעצמו ובמזג האוויר. כשהוא אמר "שפוי ומאוזן", הוא התכוון ל"חסר דופק". הבנתי שהמרחק בין הטקסט השיווקי בטינדר למציאות הוא כמו המרחק בין התמונה של ההמבורגר בתפריט לבין הקציצה המעוכה שמקבלים בפועל.

סטטוס: נגמר לפני שהתחיל. 

מסקנה: מי שמעיד על עצמו שהוא "שפוי", בדרך כלל מסתיר את השעמום הכי גדול ביקום.

רוני מישרש: איטליה אהובתי (והאקסית המיתולוגית)

ואז הגיע רוני. מושבניק. מלח הארץ פוגש את שמן הזית של טוסקנה. רוני היה בחו"ל כשהתחלנו לדבר. איטליה. הוא טען שיש לו שם עסקים ומבקר שם כל שלושה שבועות. העיניים שלי נצצו. איטליה! פסטה, יין, סטייקים, גבר העולם הגדול שחי על הקו. זו ההזדמנות שלי לחבור למישהו שיודע לחיות טוב.

קבענו לאותה מסעדת גורמה שבה פגשתי את קובי (כן, אני ממחזרת לוקיישנים, תבעו אותי). הערב היה... חמוד. היו צחוקים. האוכל היה מצוין. רוני היה לארג', שילם על הכל והתעקש בג'נטלמניות ששמורה לגברים של פעם. 

אבל הייתה בעיה קטנה אחת: רוני היה מאוהב. ברוני. במשך שעתיים הוא דיבר על עצמו. על העסקים באיטליה, על המושב, על הסטייקים שאכל, על היינות ששתה. אני? אני הייתי תפאורה מהנהנת. ניסיתי להשחיל מילה, לספר שאני עורכת וידאו, שיש לי כלבה, שאני נושמת - אבל לא היה מקום. הוא מילא את החלל עד אפס מקום.

נפרדנו בנשיקה (כי הוא ביקש). נסעתי הביתה בתחושה מעורבת של שובע קולינרי ורעב רגשי. 

למחרת? דממה. האיש שנשק לי ודיבר על איטליה נעלם. 

בירור קצר העלה את הממצאים: רוני הוא "ממקבל סדרתי". בזמן שקדח לי בראש על הפסטה ברומא, הוא ניהל מגעים עם מישהי אחרת. כנראה שההיא, ש"לא כל כך הלך להם" בהתחלה, החליטה פתאום שהיא רוצה. ורוני? רוני עשה חשבון מהיר של מושבניקים: עדיף ציפורה ביד (שכבר מכירים) מיעל על העץ (שדורשת הקשבה).

מסקנה: גבר שלא שואל אותך שאלה אחת במשך ערב שלם, לא יתעניין בך גם בבוקר שאחרי.

סטטוס: נקסט. 

אודי מלא משנה מאיפה: יבש כמו הנגב, "מענטש" כמו …

ואז הגיע אודי. אודי מלא משנה מאיפה. שוב נפלתי למלכודת ה"בחור טוב". הרומן שלנו התחיל, איך לא, בשיחה עמוקה ורומנטית על... שפעת. כן, כן. שני קשישים מחליפים מתכונים לג'ינג'ר, דבש ובצל. התשוקה הייתה באוויר (או שזה היה הוירוס).

הנה הצצה לדיאלוג המרטיט:

אודי: ערב טוב יעל, אני בסוף שפעת ונשאר לי השיעול המעצבן… 

יעל: ג'ינג'ר דבש ואפילו בצל מושרה בדבש. פלא! 

אודי: 5-6 חברים שלי מקורקעים... אני בנתיים מכייף על אדממה.

השיחה זרמה כמו סירופ נגד שיעול. דיברנו על הילדים (הוא הראה נכדים, אני הראיתי את שירה והכלבה). הוא גר בחו"ל איפשהו, , יועץ עסקי. על הנייר? חלום אמריקאי בלא משנה איפה.

אבל אז, מתוך ערימת הטישו והאדממה, צצה ההודעה המוזרה הזו: 

אודי: חיבוקים וכירבולים זאת התרופה. כל השאר זה בלה בלה בלה. אוהבת סושי?

עצרתי את נשימתי. רגע אחד אנחנו מדברים על נכדים ותה לואיזה, ורגע אחרי הוא מציע "כירבולים" וסושי באותה נשימה? הגבתי כמו לביאה שמגנה על כבודה (ועל המרחב האישי שלה):

יעל: אודי אודי, אתה מעט מתבלבל. ישר דיבורי מיטה במסווה מתיקות מעושה? איפה הריספקט לאשה שאתה מעולם לא פגשת?

אודי נבהל. הוא עשה פרסה והתנצל נמרצות. "לא רמזתי... לא בכיוון... סתם מהומה על לא מאומה". הוא אפילו האשים את הגברים ה"לא נחמדים" שבגללם אני חשדנית. גזלייטינג עדין של חורף? אולי.

החלטתי לסלוח. בכל זאת, הוא נשמע בודד, וגם אני. והוא גילה התעניינות ב-AI. כן, מצאנו נושא משותף! שנינו משתמשים בבינה מלאכותית. אני הדגמתי לו את נפלאות ה-Grok של אילון מאסק, והוא התלהב כמו ילד שגילה צעצוע חדש. קבענו להיפגש. "קפה ומשהו חפוז" הוא כתב. שוב קפץ לי הפיוז, אבל הוא התכוון לאוכל.

נפגשנו בעיר חמודה בשרון. הוא הגיע. ג'נטלמן. נדיב. שילם על הכל. אבל... יבש. יבש כמו הנגב. יבש כמו בולען בים המלח. יבש כמו בדיחה של רואה חשבון. ישבתי מולו, איש נחמד, "מלח הארץ", ולא הרגשתי כלום. שום ויברציה, שום ניצוץ. רק שיחה מנומסת על עסקים, על אמריקה, ועל... כן, על ChatGPT.

אחרי הפגישה הוא כתב: "היה לי כיף איתך". למחרת הוא המשיך להיות נחמד. מתישהו אמרתי לו שהוא "מענטש". הוא עף על זה. "בארה"ב זו מחמאה גדולה!" יופי, אודי. אתה מענטש. אתה אדם הגון. אתה משלם בזמן ואתה מנומס. אבל אתה גם משעמם אותי עד מוות. אתה הסושי הצמחוני של הדייטים. נראה טוב, עשוי כהלכה, אבל איפה הדג? איפה הטעם?

סטטוס: מענטש, אבל לא בבית ספרי. 

מסקנה: AI יכול להסביר מה זה בן אדם טוב, אבל הוא לא יכול לייצר כימיה.

אורי , הפסל מהרצליה: הרוורס של האמן

ולסיום, הקינוח המר. אורי. פסל. אמן. עיניים כחולות, נראה צעיר וספורטיבי. סיפור חיים מרתק. כאן, חשבתי, יש פוטנציאל. הרי אני אומנותית, אני יוצרת, אני מעריכה יופי. השיחה בווטסאפ הייתה ויזואלית מאוד. הוא שלח תמונות של הפסלים שלו (מרשימים, יש לומר), אני שלחתי עבודות וידאו שלי. טווסים פורשים זנב דיגיטלי. הרגשתי שאני עולה ליגה. סוף סוף מישהו שיראה את העומק, את היצירתיות.

ביקשתי לעבור לשיחה טלפונית. תוך דקות נוצרה שיחה מעניינת. ארוכה ומבטיחה טובות. סיימנו בלילה טוב מרגש ובבטחון מלא ( שלי, אלא מי? ) שמחר נדבר שוב ויש לזה עתיד למרות הקילומטראז'.

למחרת במקום "בוקר טוב" קיבלתי את הודעת הפיטורין הכי אמנותית שקיבלתי מעודי: "אז אני עושה רוורס וכנראה ששיחות טובות לא תמיד סוגרות את הפינה. כך מרגיש. חיבוק גדול והמון הצלחה! 😘" "עושה רוורס"? מי מדבר ככה? נהג משאית או פסל רגיש? ומה זה "סוגרות את הפינה"? איזו פינה רצית לסגור, אורי? הפינה של הלב? או הפינה של הלילה? נעלבתי. מודה. חשבתי שיש שם חיבור של נשמות יוצרות, וקיבלתי ברקס ידני בפרצוף.

סטטוס: יצירה בלתי גמורה. מסקנה: לפעמים, כשהם אומרים שהם אמנים, הם מתכוונים שהם אמני ההיעלמות. 

וכך מסתיים לו עוד פרק בטינדרלנד. אסופה של גברים שהיו "כמעט". כמעט מעניינים, כמעט מתאימים, כמעט אנושיים. אני נשארת עם ה-Grok שלי, עם הכלבה המזדקנת, ועם ההבנה שהרדיוס הוא לא הבעיה. הבעיה היא מה שנמצא בתוכו.

נקסט.

אסופת ה"כמעט", ה"ליד" וה"בלה בלה בלה"