פרק 17: 🏳️גברים, תרגיעו. אני מניחה את המקלדת. (בתנאי אחד) 🏳️

טוב, בואו נסתכל לסטטיסטיקה בלבן של העיניים (למרות שאצלי העיניים כבר רואות מטושטש בלי משקפיים).

16 פרקים עברו. פגשתי נוכלים, מגדלי צבים, קמצנים כרוניים, רוחות רפאים, ומולקולות אנושיות שמתפרקות במגע עם המציאות. המסקנה המתבקשת? אהבה בטינדרלנד היא כמו חניה בתל אביב: כולם אומרים שזה אפשרי, אבל בפועל את סתם מסתובבת סחור-סחור, שורפת דלק, ובסוף חוטפת קנס.

אז החלטתי לשנות טקטיקה. אני יודעת מה אתם חושבים, הגברים הנורמלים (אם אתם קיימים, ואתם לא אגדה אורבנית כמו המפלצת מלוך נס). אתם מפחדים. אתם קוראים את הבלוג הזה וחושבים: "מי המשוגע שיצא איתה? דייט אחד לא מוצלח ואני הופך ל'פרק 18: יוסי והטחורים'".

אז הנה הרעיון המטורף שלי, המהפכני, שובר השוויון: הסכם החסינות. 

אני מציעה עסקה. תביאו אנושיות. פשוטה, בסיסית, חמה. תהיו רגישים (אבל לא ברמה של לבכות משיר בגלגל"צ ולברוח למדבר). תסתכלו לי בעיניים ולא דרך מסך. תהיו "מענטש" אמיתי, לא כזה שצריך לשאול את ה-AI מה זה אומר. בתמורה? אני מבטיחה חנינה ספרותית. מי שיהיה בן אדם, לא יהפוך לטקסט. הוא יהפוך... לאהוב. אולי אפילו בן זוג. 

אתם ממאדים, אנחנו מנגה

נכון, קלישאות זה דבר מעצבן, אבל ג'ון גריי צדק: אתם ממאדים, אנחנו מנגה. המסלול בינינו ארוך, מלא בבורות שחורים, אסטרואידים של אגו וחלליות שמבטלות המראה ברגע האחרון. אבל בחייאת, החללית שלי חונה כאן, המנועים חמים, ואני מבטיחה לא לשלוף את המקלדת אם רק תדעו לנווט אל הלב בלי להפעיל כיסא מפלט.

ההרשמה נפתחה מחדש. 

דרישות סף: דופק, לב, ויכולת לא להיעלם אחרי 24 שעות. כל השאר - גמיש.

נתראה בצד השני (של המסך).    

🏳️גברים, תרגיעו. אני מניחה את המקלדת. (בתנאי אחד) 🏳️