פרק 9: בין גיל 25 ל-99 מפרידות רק 74 שנים

אחרי הפיאסקו עם יותם מהפרק הקודם, נשבעתי שאני מתנזרת. גזרתי על עצמי צום דיגיטלי. אמרתי לעצמי: יעל, את אישה בוגרת, את לא צריכה אפליקציות כדי להרגיש רצויה. את יכולה פשוט ללכת לסופר ולחכות שמישהו יבקש ממך עזרה להוריד קופסת שימורים מהמדף העליון.

אבל אז הגיע יום שלישי בערב. השעמום, בשילוב קטלני עם כוס יין אדום, החזיר אותי לזירת הפשע. האצבע שלי החליקה ימינה ושמאלה באופן אוטומטי, עד שהיא נעצרה עליו.

"דניאל". התמונות היו מטושטשות אמנותית, אבל הווייב היה של ג'סטין ביבר פוגש פילוסוף צרפתי. ואז קראתי את הפרטים הטכניים.

העדפת גיל: 25-99.

עצרתי. 25 עד 99? סליחה, זה לא טווח גילאים לחיפוש זוגיות, זו המלצה על קופסת לגו. זה אומר שאין לבן אדם טייפ, יש לו פשוט דופק. זה אומר שהוא מוכן לצאת עם מישהי שרק סיימה צבא, או עם מישהי שזוכרת איפה היא הייתה כשהכריזו על הקמת המדינה.

המשכתי לקרוא. דרישות הסף: "מחפש מישהי סקסית, שאוהבת מגע, ובעיקר שתראה כמו מלכת יופי". נו שוין. אני, ביום טוב, אחרי פן ושנת צהריים, נראית במקרה הטוב כמו "חביבת הקהל" בתחרות המתנ"ס המקומי של 1998. "מלכת יופי" זה לא בדיוק הטייטל שלי, אבל דברתי עם הקול הפנימי שלי: "יעל, זרמי. אולי הוא מתכוון ליופי פנימי שקורן החוצה?".

עשיתי לייק. תוך שלוש שניות - התאמה. 

הוא לא בזבז זמן על "מה קורה?". ההודעה הראשונה שלו הייתה: "וואו. את בדיוק מה שחיפשתי. מתי נפגשים?".

הרגשתי מוחמאת. באמת. לרגע שכחתי את האינטואיציה שלי בפינת הקפה. קבענו למחרת בערב בבית קפה טרנדי בתל אביב, כזה שמשלמים בו 30 שקל על הפוך בתוך כוס שאין לה ידית.

הגעתי חמש דקות לפני הזמן, הזמנתי קפה, והתכוננתי לפגוש את גבר החלומות, בתקווה שהוא קרוב יותר ל-99 מאשר ל-25, כי אין לי כוח להסביר למישהו מי זה ג'ורג' קלוני.

ואז הוא נכנס.

או יותר נכון, דילג. נעמד מולי יצור. אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא לא היה בן 99. אני בספק אם הוא היה בן 29 וחצי. היה לו עור חלק כמו טוסיק של תינוק, שיניים לבנות מדי, ואנרגיה של גולדן רטריבר שכרגע גילה שיש לו זנב. הוא לבש טי-שירט שהייתה צמודה מדי במקומות הלא נכונים וחייך חיוך רחב של מישהו שבטוח שהוא עומד לקבל סוכרייה.

"יעל?" הוא שאל, קולו מעט גבוה משצפיתי. "דניאל?" שאלתי בחזרה, מנסה לא לחפש בעיניים את אמא שלו שתבוא לאסוף אותו מחוג ג'ודו.

הוא התיישב, ותוך כדי התיישבות כבר שלח יד ללטף לי את האמה. "וואו, את במציאות אפילו יותר... בשלה," הוא אמר, והעיניים שלו נצצו.

"בְּשֵלָה". המילה הזאת הדהדה באוויר. הרגשתי כמו אבוקדו ששכחו על השיש שבועיים והתחיל להשחיר. הבנתי מיד את כל הקונספט. ה-25-99 לא היה ליברליות גילאית; זו הייתה רשת דייגים רחבה מאוד שנועדה לתפוס כל דבר שזז ומוכן לשתף פעולה. הוא לא חיפש פרק ב', הוא חיפש שיעור עזר בחינוך מיני.

כל הערב הוא דיבר על כמה הוא אוהב "חיבור פיזי" וכמה הוא מרגיש שאנחנו "באותו תדר". הוא רכן קדימה, מנסה ליצור קשר עין אינטנסיבי (וקשר ברך מתחת לשולחן). "אני מרגיש שיש בינינו משהו מחשמל," הוא לחש, עם הבל פה בניחוח קינמון של הקפוצ'ינו. "בא לך לעבור אליי? השותפים שלי בדיוק יצאו למסיבה".

הסתכלתי עליו. באמת הסתכלתי. פתאום ה"בשלות" שהוא דיבר עליה נראתה לי כמו שם קוד ל"מישהי שתדע להכין לי טוסט כשאני חוזר שיכור". הקסם פג בשנייה. במקום גבר פוטנציאלי, ראיתי מולי ילד שפשוט זקוק למישהו שיעשה לו סדר בחיים.

החלטתי ללכת על נשק יום הדין: הפולנייה האימהית, בגרסת ה"דודה המודאגת".

נשענתי אחורה בכיסא, שילבתי ידיים וחייכתי אליו חיוך עייף וסמכותי. "דניאל, חמוד," אמרתי, והקול שלי יצא אוטומטית בטון של אחות ראשית בקופת חולים. "עזוב אותך ממסיבות עכשיו. תסתכל על עצמך, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הגוף שלך עוד גדל, הוא צריך מנוחה."

הוא מצמץ, מבולבל לגמרי. הניצוץ בעיניים שלו התחיל לדעוך והתחלף במבט של מישהו שמנסה להבין אם נזפו בו הרגע.

המשכתי בטון מעשי: "תקשיב לי. לך הביתה, תשתה כוס מים גדולה - לא קולה, מים! - תוריד את העדשות ותיכנס למיטה. מחר יום חדש. תאמין לי, אתה תקום כמו חדש."

הליבידו שלו התאייד בשידור חי. 

הוא לא ידע איך לאכול את זה. הוא ציפה לסירוב נשי, אולי למשחקים, אבל לא להנחיות בריאות הציבור. "אני... אה... טוב," הוא גמגם, מתכווץ בכיסא.

"יופי," סימנתי למלצרית בתנועה החלטית. "חשבון בבקשה. הבחור הצעיר צריך לתפוס מונית לפני שייגמרו לו המים בגוף." תוך דקה וחצי הוא התנדף משם, משאיר מאחוריו שובל של בושם מתוק והבטחה לא ממומשת לנעורים נצחיים.

חזרתי הביתה.

נכנסתי לטינדר ושיניתי את הגדרות הגיל שלי ל: "רק מי שהפנסיה שלו נראית באופק יותר בבירור מהבר-מצווה שלו. ולגבי החיבור הפיזי? לא אכפת לי קוביות בבטן. אני מחפשת מישהו שמבין שסקס זה נחמד, אבל שינה רצופה של שבע שעות בלי לקום לשירותים? זו האורגזמה האמיתית של החיים."

נקסט

בין גיל 25 ל-99 מפרידות רק 74 שנים (וים של הורמונים)