פוסט-טראומה, הלם קרב והחיים שאחרי "חוק החסינות"
- yael
- 7 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 4 דקות
חברות אהובות, שותפות לגורל וסתם מזדהות,
זוכרות את פרק ה"חסינות"? אותו רגע של חסד בו החלטתי להיות האמא תרזה של גיל המעבר ולהעניק למין הגברי חנינה גורפת על עוונות העבר? ובכן, מסתבר שלחסינות הזו יש תופעות לוואי שלא מופיעות בעלון לצרכן. העיקרית שבהן: שיתוק מוטורי באצבע המורה
מאז שלחצתי "פרסם" על הפרק ההוא, אני מוצאת את עצמי עומדת מול הסמארטפון, בוהה באייקון של הטינדר/באמבל/אוקיי-קיופיד/אלפא (מחקו את המיותר, כולן אותה גברת בשינוי אדרת של ייאוש), והגוף שלי פשוט אומר: "לא". זו לא סתם רתיעה, זו תגובה אלרגית חריפה. המחשבה על עוד החלקה ימינה, עוד "היי, מה מחפשת?", עוד תמונה של דג מת או נכד חמוד גורמת לי לרצות להיכנס למנזר שתקניות בהרי ההימלאיה.
הגעתי למסקנה שהאפליקציות הן לא סתם "סדום ועמורה", הן ניסוי חברתי שיצא משליטה.
בראש עולים לי כל מיני דימויים …הממ...למשל :
הן פשוט כמו הזמנה מ'עלי אקספרס'. בתמונות הכל נראה כמו הוט-קוטור יוקרתי על דוגמנית שוודית, אבל כשזה מגיע הביתה את מגלה שזה עשוי מניילון מרשרש ומריח כמו מפעל פלסטיק בסין. והכי גרוע? אין עם מי לדבר על החזר כספי, ואת נשארת עם הסחורה הפגומה ועם תחושת הונאה בינלאומית.
או למשל: אפשר גם לדמות אותן לבופה בארוחת בוקר במלון שלושה כוכבים באילת, עשר דקות לפני שסוגרים את חדר האוכל. כל מה שנשאר במגשים זה מקושקשת קרה, גבינה צהובה שהתחילה להזיע בקצוות, ולחמניות שמישהו כבר נגע בהן, מישמש, והחליט להחזיר.
או למשל: הן מגרש מכוניות משומשות שבו כל רכב עבר 'טוטאל-לוס' ושופץ עם מסקנטייפ. המוכר נשבע לך שהרכב היה שייך לרופא , יד ראשונה ושמור בקנאות, אבל איך שאת מתניעה את מגלה שהמנוע משמיע רעשים של מכונת כביסה מקולקלת, השאסי עקום, ויש ריח חשוד של נפטלין ואכזבות מהמושב האחורי.
ולא רק אני אומרת את זה, המדע איתי! קראתי לאחרונה מחקר שטוען ששימוש ממושך באפליקציות היכרויות גורם לנפש האישה להיראות כמו סחוס של ברך אחרי מרתון בלי נעליים. חוקרים מאוניברסיטת "למה-לי-חיים" גילו שחשיפה מצטברת למילים כמו "זורם", "לא בנוי לקשר" ו"פרוד טרי" גורמת להזדקנות מואצת של האופטימיות ולקמטים בנשמה ששום בוטוקס לא יכול ליישר. מסתבר שכל החלקה שמאלה שורפת תא מוח חיוני שאחראי על תקווה, ומשאירה במקומו רק ציניות טהורה ורצון עז לאמץ כלב.
ובינינו? העיתוי גרוע מתמיד. העולם החליט להתחרפן סופית. בימים אלה, כשאני יושבת וממתינה לראות איזה טיל חמינאי החליט לשגר עלינו הבוקר, או איזה ציוץ כאוטי טראמפ שיחרר לאוויר העולם, המוח המוטרף שלי בלאו הכי מקבל שעות נוספות של חרדה. ולבד, חברות, החרדה הזו תופסת נפח כפול. הדמיונות שלי כבר בונים תסריטי אימה שבהם אני נתקעת במקלט ולבד.
אז איפה הוא? איפה הגבר הזה שיגאל אותי מהציפייה לטילים? אני לא מחפשת אביר על סוס לבן, אני מחפשת גבר עם ממ"ד מרווח, כושר הרגעה, ויכולת למלא אותי ב"אופטימיות זהירה", או לפחות במישהו שיגיד לי "יהיה בסדר" ושאני אאמין לו, גם אם העולם בחוץ עולה בלהבות.
אז זהו. פרשתי מהאפליקציות, אבל אני חייבת מישהו לזמן חירום (ולזמן רגיעה, ולסתם יום חול). תליתי את האצבע, אבל הלב (הטיפש והחרד הזה) עדיין רוצה. אני פונה אליכן, האורקל הנשי שלי: איפה, למען השם, פוגשים גברים בני 60-70 בעולם האמיתי לפני האפוקליפסה?
ישבתי וניסיתי למפות את האפשרויות האנלוגיות העומדות בפנינו. הנה הממצאים, ואזהרה מראש: זה הולך ומתדרדר:
מחלקת הפירות והירקות בסופר:
הטקטיקה: לעמוד ליד האבוקדו ולמשש בחושניות.
המציאות: הגבר היחיד שייגש אלייך יהיה זה שישאל אם "זה במבצע". במידה ותמצאי מישהו שבודק אבטיח, רוב הסיכויים שהוא ידפוק עליו, יקשיב, ויגיד "זה לא זה". מטאפורה לחיינו? בהחלט.
תור בקופת חולים:
היתרון: את יודעת מראש את המצב הבריאותי. תור לקרדיולוג? יש לב (חלש, אבל יש). אורתופד? כנראה ספורטיבי (או סתם התפרק). אורולוג? נקסט.
החיסרון: הדייט הראשון יהיה בקפיטריה של אסותא והפלרטוט יכלול השוואת מרשמים ורמות כולסטרול. רומנטיקה של עורקים סתומים.
גינת הכלבים:
הטקטיקה: לבקש מהבת שלי את כלבתה היפיפיה והנלהבת, להגיע לגינה ולקוות שהיא תרחרח את הכלב של הגבר הנכון.
הסיכון: בסוף תמצאי את עצמך מפרידה קטטה בין פודל להאסקית בזמן שהבעלים הפוטנציאלי צועק "רקסי, עזוב את הגברת!". כמו כן, יש סיכוי סביר שתתאהבי בכלב ולא בבעלים.
חוגי העשרה וסדנאות:
הרעיון: סדנת כתיבה יוצרת, חוג קרמיקה, ריטריט שתיקות ויוגה.
האמת העגומה: הגברים שם הם בדרך כלל אחד משניים: או שהאישה שלחה אותם לצאת מהבית כי נמאס לה מהם, או שהם שם כדי "להתחבר לצד הנשי שלהם".
הפגנות בקפלן (או כל מחאה אחרת):
הלוקיישן: מוצ"ש, דגלים, זמבורות. המקום שבו הטסטוסטרון של בני ה-60 פוגש את זעם הנעורים האבוד שלהם.
השיטה: לעמוד עם שלט שכתוב עליו "מחפשת דמוקרטיה ומישהו לישון איתו כפיות". האדרנלין של המחאה מדמה התאהבות (מדעית!).
הבעיה: הדייט הראשון יהיה צעקות של "בושה! בושה!" והוא עלול להתגלות כמישהו שיותר נאמן לחוקה מאשר אלייך. אבל היי, לפחות הוא יוצא מהבית.
אז בנות, אני נואשת. אני צריכה את חוכמת ההמונות שלכן לפני שאני מתייצבת בקפלן. האם אתן מכירות קבוצות איכותיות (דגש על איכותיות, לא קבוצות "פנויים פנויות ונהנים" ששולחים בהן גיפים של פרחים מנצנצים בבוקר) ברחבי הרשת? האם יש מקומות מסתור סודיים בתל אביב שבהם מתרכזים גברים שווים, אינטליגנטים, שמריחים טוב ואין להם תסביך אם?
תנו לי בפרטים. המלצות, אזהרות, מפות אוצר. רק אל תגידו לי לחזור לאפליקציה. האצבע שלי בחופשת מחלה ללא תשלום.
אה, רגע, עצרו הכל. מה נסגר איתכן? תגידו, אתן חיות בבידוד חברתי? הבעלים שלכן מסתובבים בחלל ריק? אין איזה חבר מהמילואים/מהעבודה/מהפרלמנט בבית קפה? אין שכן חתיך שביקש סוכר? מה קרה למוסד השידוך הישן והטוב? בחייאת, תעשו מצווה.
שלכן באהבה גדולה, יעל (ניצולת הטינדרלנד)
תגובות