פרק 14: טביעתה של הטיטאניק והגבר שהיה "מולקולה"
- יעל מטינדרלנד
- 13 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 29 בדצמ׳ 2025
יש רגעים בטינדרלנד שבהם את מרגישה כמו הומלסית שמקבצת נדבות של תשומת לב, ויש רגעים - נדירים כמו ליקוי חמה - שבהם את מרגישה כמו מלכת הכיתה. פתאום, משום מקום, נחתה עלי "השלישייה". לא, לא כזו שלישייה (תרגיעו), אלא סיטואציה של ג'אגלינג רגשי בין שלושה גברים שפנו אלי במקביל. מצאתי את עצמי מנהלת רישום מדוקדק כדי לא להתבלבל: מי היה בריטריט, מי משחק גולף, ומי גר על המים.
הנבחרת כללה את:
רועי שחזר מריטריט בהימלאיה. לא ממש התחבר לנו משהו.
נמרוד הגולפאי : איש העולם הגדול, מעניין. נפגשנו לקפה. היה נחמד. נקודה.
ליאור (היהלום שבכתר): הו, ליאור. עליו נדבר.
ליאור: הפנטזיה הימית
ליאור הגיע מ"אלפא". האתר לאקדמאים, המקום שבו גברים אמורים להיות איכותיים כמו יין שהתיישן בחביות אלון (ולא כמו חלב שהחמיץ בשמש). הפרופיל שלו היה מסקרן: גרוש ואלמן, גר על יאכטה במרינה. יאכטה! מיד דמיינתי אותנו מפליגים אל השקיעה, שותים שמפניה מול הגלים, אני עם כובע רחב שוליים והוא עם כובע קפטן מסוקס.
הוא היה בביקור בחו"ל כשהתחלנו להתכתב. המרחק, כידוע, הוא הדלק הכי טוב לפנטזיות. ההתכתבות הייתה אינטנסיבית. הוא היה רהוט, פיוטי (מדי?), ושידר עומק. כשדיברנו על המצב בארץ, הוא כתב לי את המשפט האלמותי הבא: "אני רק מולקולה אחת במרקם אנושי עצום שפועל ללא לאות..." מולקולה. לא פחות. אני, ברוב תמימותי, חשבתי שזה מקסים וצנוע. בדיעבד, הייתי צריכה להבין שמי שקורא לעצמו מולקולה, כנראה גם מתנהג כמו גז אציל – לא מתערבב ולא יוצר קשרים כימיים יציבים.
הוא היה "איש של מגע" (הצהרה מוקדמת בווטסאפ). אוהב מוסיקה. כמוני. החלפנו שירים. אני שלחתי לו את שיקו בוארקי ומוזיקה ברזילאית (הנשמה שלי), והוא? הוא הגיב ביובש: "אני לא ממש מתחבר לז'אנר הזה". נורה אדומה ראשונה? התעלמתי. הרי הוא גר על יאכטה!
המפגש: 7 באוקטובר והאשליה
הוא נחת בארץ ב-6 באוקטובר. תזמון טעון. נפגשנו למחרת, ביום השנה לטבח. היה בזה משהו סמלי, כבד, ומרגש. הוא הגיע אלי. נראה טוב. יחסית לגילו כמובן. עיניים כחולות, ידיים של איש עבודה (שוטף את הסיפון, בכל זאת). היה חיבור. חלקי. לא לקח לו יותר מחצי שעה והוא הציע שנשכב קרוב ונאזין למוסיקה יחד. בלי לדבר. זרמתי. מתישהו הוא מיהר לחזור לסיפון ואני צללתי לשינה טרופה. 90% מהזמן שהתארח בביתי הוא שתק. שתיקה מביכה ומעיקה. ניסיתי בכל כוחי למלא את החלל המשותק ביננו, אבל כנראה שדברתי בעיקר אל עצמי.
הנפילה: ממולקולה לאוטומט
ואז הבנתי. ברגע שהמרחק הפיזי נעלם והפכנו לאנשים אמיתיים שנמצאים במרחק נגיעה - ליאור הפך לרובוט. ההודעות הפכו למברקים לקוניים. "בוקר טוב". "לילה טוב". "מה נשמע". איפה השיחות העמוקות? איפה הפיוט? איפה המולקולה המורכבת? ניסיתי לעורר שיחה. שלחתי שירים, שלחתי מחשבות. קיבלתי בתמורה אימוג'י או שתי מילים. הוא הפך ל"מבזקן". שולח כותרות בלי תוכן.
התחלתי להרגיש את הריקנות. כתבתי לו: "בוקר טוב ולילה טוב זה nice to have אבל ממש לא מה שאני זקוקה לו... אני מייחלת ליום שאפגוש אדם שרואה אותי באמת... קיוויתי שאתה תהיה שונה."
התגובה שלו? התקפת נגד. "אני לוקח אחריות לשגיאות שלי. ומצד שני היכן את? לשבת ולהמתין בהבנה בלתי מבוססת שאני קורא מחשבות... אחת מאבני היסוד בזוגיות היא הדדיות."
הדדיות! המילה האהובה על גברים שלא משקיעים שקל רגשי. "למה את לא מתקשרת?" הוא שאל. למה אני לא מתקשרת? כי אתה מייבש אותי כבר ארבעה ימים עם הודעות של בוט בטלגרם!
השיחה האחרונה: הצרחה והניתוק
זה נגמר בשיחת טלפון. אני ניסיתי להסביר שאני צריכה תקשורת, עניין, רגש. הוא? הוא לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. מבחינתו, הוא שלח "בוקר טוב", אז הוא בסדר. הטונים עלו. הוא, האיש "הרגיש" מהמרינה, התגלה כבעל פתיל קצר מאוד. הוא צעק. הוא כעס. הוא לא היה מסוגל להכיל שום ביקורת או בקשה לקרבה אמיתית. ואז, באמצע המשפט שלי, הוא עשה את המעשה הבוגר והג'נטלמני ביותר: הוא טרק את הטלפון.
ניתק. בום. נשארתי עם השפופרת (המטאפורית) ביד, המומה. האיש שכתב על "מרקם אנושי", התנהג כמו בריון בכביש.
סיכום: טביעתה של הטיטאניק (הרגשית)
ליאור חזר ליאכטה שלו (שאולי היא בכלל סירת פדלים, מי יודע). אני נשארתי על החוף, יבשה, אבל לפחות לא טובעת בים של אדישות ומניפולציות.
מסקנה: גברים שגרים על יאכטות רגילים שהכל זז ומתנדנד. הם לא בנויים לקרקע יציבה של רגשות. ומי שמגדיר את עצמו כ"מולקולה", בסוף מתגלה כסתם אוויר חם.
נקסט.
תגובות