פרק 3: איתי המצביא, הכבשים ומבצע "חרבות של אהבה"

אחרי הכישלון המפואר עם סול ה"רוחניק", החלטתי לשנות אסטרטגיה. אם הרוח נושבת לכיוון לא ברור, אולי צריך מישהו עם רגליים על הקרקע. מישהו מוצק. מישהו שיודע לתת פקודות - אבל גם לאהוב.

ואז הגיע איתי.

איתי לא סתם "היה באפליקציה". איתי ניהל את הפרופיל שלו כמו מבצע צבאי מורכב בעומק שטח האויב. התמונות: הוא על רקע ג'יפ, הוא עם משקפת, הוא מביט אל האופק המעושן של הגבול הצפוני. הגיל: נושק לשלי, אבל האנרגיה? כאילו הרגע הוא יצא מבה"ד 1. הוא איש צבא בכיר (במיל', בהתנדבות, אבל למי אכפת מהפרטים הקטנים כשיש מדים?), שנמצא ממש שם, בלבנון, או לפחות על הגבול הדק שבינה לבינינו.

הפנייה הראשונה שלו לא הייתה "היי" או "ערה". מה פתאום. איתי לא כותב הודעות, איתי משגר מברקים פיוטיים מהחזית. השעה הייתה 00:00 בלילה (שזה חצות לאנשים שאינם נפוליאון). הטלפון צפצף.

הנה הטקסט המקורי, לא נגעתי (רק דמיינו ברקע את קולו של דני קושמרו מקריא חדשות דרמטיות):

"יושב לי על סלע מעל הפלוגה.

לילה.

או טו טו בוקר ...

פעיות עדר תמים בתוך איזה דיר כלשהו וצלילי ענבלים בודדים פה ושם.

מבזר נקודות אור חיוורות שם לאורך השטח בתוך לבנון.

מסביב יש כמה מנועים נוהמים ...

האוויר מסיע איתו את ניחוח הדלק + אבק הכבשים + עשן פחמים +'המתח ...

קפה !!!

אין כמו קפה. תמיד הוא בזמן ותמיד הוא מתאים. במיוחד כאן בלילה כזה כמו עכשיו !

ביעבוע. הקאימאק מתאסף בתוך הקנקן ושולח ארומה כזאת נהדרת על כל קור הגליל (העליון) מסביב.

ופתאום !

הנה את ... בום !

עוברת בסך,

כולך מחשבות. הילוך נון שלנטי כזה וחיוך מסויים, כמו אין מילחמות בעולם.

זה מדהים איך בקצה העולם, בתוך שקט שביר, מבלי שתדעי ובודאי לא תיכננת, את עושה לעולם לעצור לשניה.

ואז הוא מביט בי (החיוך שלך שהמצאתי עכשיו לעצמי) ועושה כזה "קליק" ...

והנה,

באחת השתנה בי כיוון.

ואת ?

את ממשיכה לך, ממשיכה ממשיכה ...

שלווה את פוסעת על משעול האון-ליין כאילו מאום לא קרה.

בוקר טוב לך יעל, נסיכת וירטואל. מקווה שאולי. תחייכי גם אלי."

ואז, כאילו כדי לוודא שאני נמסה סופית, הוא צירף לינק ליוטיוב. לא סתם שיר, אלא "The Green Leaves of Summer" של "The Brothers Four".

קראתי את זה. פעמיים.

הציניות שלי, בדרך כלל שומרת סף קשוחה עם חרב שלופה, הורידה את הנשק. היה בזה משהו כל כך... המינגווי.

הגבר המסוקס, הלילה, הסכנה, הכבשים, והקפה השחור. ומתוך כל הכאוס הגברי הזה – הוא רואה אותי. את יעל, נסיכת הוירטואל. נפלתי. כמו טירונית ביום הראשון בבקו"ם.

המערכה: עשרה ימים של בילד-אפ

במשך שבועיים ניהלנו רומן בווטסאפ. שיחות עומק אל תוך הלילה. הוא סיפר על האחריות, על החיילים, על המצב. אני סיפרתי על החיים, על המחשבות, על הכמיהה.

היה שם בילד-אפ מטורף. כל מילה שלו הייתה מדודה, כל משפט נועד לכבוש יעד מבוצר אחר בליבי. הרגשתי שאני חלק מהמאמץ המלחמתי, שהחיוך שלי הוא השכפ"ץ שלו. הוא היה אינטליגנט, רהוט, ובעיקר – גרם לי להרגיש חשובה.

ואז נקבע המפגש. הוא יצא לאפטר. נסעתי אליו לצפון השרון (לא עד לבנון, אבל קרוב). הבית שלו היה נעים. הוא היה... הוא. קצת יותר מבוגר מהתמונות, קצת יותר עייף, אבל עם הכריזמה הצבאית הזו. הערב היה נעים. הלילה היה... ובכן, היה. נשארתי לישון.

בבוקר, הכל השתנה.

הוא קם, ופתאום - המצביא חזר. לא המצביא הפיוטי שכותב על ענבלים וכבשים, אלא המפקד הלחוץ שצריך לחזור לחמ"ל. הוא הזדרז להתארגן, בקושי הסתכל לכיווני. היה שם קור. לא קור של הגליל העליון, אלא קור של חדר ניתוח.הוא אמנם קשיש ומתנדב, אבל המלחמה, האקשן - זה הדלק שלו. ואני? אני הייתי תחנת ריענון בדרך חזרה לחזית.

יצאתי משם בתחושה קשה. נסעתי דרומה, והשקט באוטו צרח.

הנסיגה (והשתיקה)

יומיים. יומיים שלמים לא שמעתי ממנו. האיש שכתב פואמות על קאימאק מבעבע תחת אש, לא מצא דקה לשלוח אימוג'י של אגודל. ראיתי אותו מחובר. ראיתי את ה"נראה לאחרונה". אבל הצ'אט שלנו נשאר יתום. הבנתי.

הבנתי שהייתי קהל. שהייתי במה למונודרמה שלו. ביום השלישי, החלטתי שאני לא מחכה למברק פיטורין.

הקרב האחרון (בווטסאפ)

כתבתי לו. בלי פילטרים, בלי נימוס, עם כל העלבון והזעם של אישה שמבינה שהיא הייתה ניצבת בסרט של מישהו אחר.

כתבתי לו שהוא נרקיסיסט ו 🐇 וזה שילוב עצוב. אמרתי לו שמילולית הטריף שבוע עם בילדאפ  מהסרטים. כולה חיפשת ...הוא יודע מה. אמרתי לו: "לא הפסקת לפטפט אותי למוות וכשכבר פלטתי מילה לא היססת לרגע לחתוך אותי ב'אוף את לא נותנת לדבר'... חוסר מודעות בסיסית לסובב אותך".  נזפתי בו שהוא חי עם ראש תקוע בישבן של עצמו ולא רואה כלום ממטר. עסוק בלהרשים ולא באמת עניין אותו משהו בי. הוספתי: "אתה תהיה עוד פרק בספר שלי. פרק על אכזבה ועצב".

ועוד: "לא הצלחתי לפגוש בעיניך פעם אחת כל הערב, מבטך התרוצץ לכל מקום והיית מרוכז בעיקר בנסיון להרשים ולכבוש ופחות להתרשם. פאתטי. ומעציב. לא פגישה מכוננת ולא נעליים. אתה בשבילי בעיקר אכזבה מכוננת. ככה פשוט. משקיעה עוד כמה דקות מחיי לשפוך את המועקה ואצא עם אוויר חדש בריאות וראש מורם, ולא אביט לאחור.  נקסט חזק."

חיכיתי. ידעתי שהוא יענה. הנרקיסיסטים תמיד חייבים את המילה האחרונה.

איתי מייד ענה ואמר : "חבל לי. חבל, כי אני מבין שנפסלתי טוטאלית ומכאן שסביר שלא תרצי לראות אותי שוב. את אישיות חכמה ולכן אין לי אלא לכבד את מסקנותיך שלך עם עצמך. בצער אמנם, אבל לקבל. רק שתי הערות ברשותך. אני כן חושב שהיתה פגישה מכוננת (מסקנה שלי עם עצמי).

היה בילד אפ. ועוד איך שהיה. אני מתכוון לעצמי. מאוד חיכיתי לפגישה.

לא חיפשתי ז... מזה יש די והותר. כמוני כמוך. כאן היה עניין הדדי. לא היה אונס. אפילו הבאת בגד נוח מראש ולקראת". ואף הוסיף: "והיה נהדר. לדעתי. והיה כיף לשנינו. מתנצל על שלא שמעת ממני מיד אחרי. זמן סבוך בצפון, רובו גם היה ללא פלאפונים. תכננתי לשבת יותר מפורט ולכתוב בשבת. את אשה משובחת ומאוד חכמה, שמח שיצא לי לחלוף ולדעת. אגב, דברתי עם חברי הפרופ'. הוא מכיר אורטופ..."

קראתי את ההודעה והעשן יצא לי מהאוזניים. "הבאת בגד נוח"? "לא היה אונס"? זו הרמה? והמשפט האחרון הרג אותי. באמצע שיחת פרידה כואבת, הוא נזכר באיזה עניין טכני על אורטופד שדיברנו עליו בחטף? כמה מנותק אפשר להיות?

מייד צווחתי בחזרה: "איך בדיוק אני אמורה לרצות לפגוש גבר שבמהלך כל הבוקר שאחרי ויומיים שלמים פשוט נעלם! מה אני אמורה בדיוק לחשוב? אל תספר לי על מלחמה. אתה רוצה לשלוט בכל פרט, בכל טיימינג, אבל למה שאאמין לך? כשרצית ל"כבוש" את לבי המלחמה אפשרה. למרות שביקרת בווצאפ שלך אינספור פעמים מאז ועד אתמול בערב לא הצלחת למצוא שניה לשלוח 🖐 קטנטן? אתה מצליח בכלל להפנים שזו התנהגות של ביג נו-נו לאדם כמוני? אתה באמת לא רואה את העלבון?"

כתבת: "בצער אמנם, אבל מקבל. תודה על נקודות האור הבודדות שמצאת בי. הן בולטות ומודגשות מאוד הודות לחֲשֵׁכָה הענקית שיחסת לי."

הו, הקורבנות הפיוטית. פתאום הגנרל המסוקס הפך למשורר מיוסר שמישהי "ייחסה לו חשיכה". תחסוך ממני.

וזהו.

המבצע הסתיים.

הכוחות חזרו לבסיסם בשלום (בערך).

נשארתי עם לקח אחד חשוב: כשגבר כותב לך פואמות על כבשים באמצע הלילה, הוא לא מחפש רועה לצאן שלו. הוא מחפש קהל להצגת היחיד שלו. ואני? אני סיימתי למחוא כפיים.

הבנתי שהווטסאפ הזה הוא לא סתם אפליקציה, הוא אבי אבות הטומאה של התקשורת האנושית, מפעל לייצור אשליות אופטיות של קרבה. הוא מאפשר למילים לפרוח ללא כיסוי, לרגשות להתעוות ללא טון דיבור, ולשקרים להישמע כמו אמת צרופה רק בגלל שהוספת להם לב אדום.

למדתי בדרך הקשה שמי  שבונה ארמונות של אהבה בהקלדה, משאיר אותך בסוף לגור לבד בחורבות של אי-הבנה אחת גדולה.

נקסט.

איתי המצביא, הכבשים ומבצע "חרבות של אהבה"