טינדרלנד-50 גוונים של אפור, בשיער

אבק מלחמה ואבק כוכבים (או: חזרה לטינדרלנד) כבר תקופה ארוכה שהמילים שלי על "טינדרלנד" מונחות במגירה, צוברות אבק של מציאות אחרת. המלחמה המשתקת הזו שלחה את כולנו להתכנס בבתים, להתחבא מתחת לשמיכות (או בתוך הממ"דים), והפכה מושגים כמו "דייט ראשון" למשהו ששייך לתקופת האבן, או לפחות לעידן הפרה-היסטורי שקדם לחדשות הבלתי פוסקות. מי בכלל זוכר איך מתלבשים ליציאה, כשבגדי הבית הפכו למדים הרשמיים שלנו? מי מסוגלת לחשוב על סמול-טוק בבר אפלולי, כשהלב דרוך לכל אזעקה? אבל דווקא עכשיו, בתוך השקט

הקהל תמיד מוחא כפיים כשרואים אישה גמישה נדחסת לתוך קופסה קטנה מדי. הם קוראים לזה "וירטואוזיות". אני קוראת לזה "תולדות היחסים עם גברים נשואים". בגיל 68, אחרי שראיתי כבר הכל, מהחופים של באהיה ועד הברים של תל אביב, הייתי מצפה שהמוח שלי יהיה מבוצר כמו בונקר גרעיני. אבל לא. בפנים מתנהל קרב התשה נוירו-פסיכולוגי בין שתי דמויות שמתעבות זו את זו: ליבי (הליבידו הפרוע, צורכת דופמין לארוחת בוקר) לבין גיגי (ההיגיון, פולנייה עם תואר שני בפסיכולוגיה ובלמים של משאית סמי-טריילר). המפץ הגדול

בא לי לשתף אתכם במשהו אינטימי ממש. עלי. עלי ועליו. על גברים ממאדים ונשים מנוגה. הכל התחיל, כמו הרבה דברים, עם 'פינג' קטן על המסך. שיחת פייסבוק שהתחילה כפלרטוט קליל והפכה מהר מאוד למשהו... אחר. עמוק. כזה שגורם לך לשכוח שאת מתכתבת עם אדם שמעולם לא פגשת. חלקנו סודות, דיברנו על פחדים, צחקנו עד דמעות. הרגשתי שנוצר בינינו חיבור אמיתי, נדיר, כזה שממיס את חומות ההגנה שבניתי בעמל רב. ואז, בשיא האינטימיות, ברגע שבו פתחתי את הלב וחשפתי פגיעות אמיתית... דממה. לא דממה של דקה-שתיים. דממה

( * טוויסט קטן, אני כותבת המון סיפורים קצרים, לא בבלוג הזה כאן, וטרם יצאתי לאור , אולי פעם... ובנתיים הרגשתי צורך לשתף כאן, למרות שאין קשר כלל לעולם התוכן של טינדרלנד וחלקם הגדול הוא פנטזיות ממוחי הקודח וממגירת הטיוטות שלי ) תביא לי עוד מהאור הזה. ואני אביא לך עוד מהחיים שלי אוגוסט בתל אביב הרגיש לי כמו שמיכה כבדה מדי שמישהו מנסה לחנוק אותי איתה. הלכתי לאורך דיזנגוף, אבל לא באמת ראיתי את בתי הקפה או את האנשים. הכל סביבי היה צבוע באפור עמוק. כל מה שחיפשתי זה להרגיש שוב את הבעי

הכול התחיל ביום שבו עוד התרעה של "פיקוד העורף" התערבבה לי עם צליל ה"דינג" המעיק של המסנג'ר. פתאום לא ידעתי אם אני צריכה להיכנס למרחב מוגן או פשוט למחוק את הפרופיל שלי מהיקום. כבר מזמן זרקתי את כל אפליקציות הדייטים. אין לי סבלנות ל"מאצ'ים" מפלסטיק. אבל המסנג'ר נשאר שדה הקרב האחרון - גדודי פייקים נשואים ברובם, או סתם דמויות של פרופילים גנריים, הודעות תמוהות מאנשים שמעולם לא פגשתי, וכל הרעש הסטטי הזה שחונק את המחשבה. כאן בישראל, האוויר הפך סמיך מדי. הוא מלא ב"הותר לפרסום" שמרסק

בגילנו, "בקשות להודעות" בפייסבוק הן בדרך כלל שילוב בין גנרלים אמריקאים בני שמונים שמוצבים בתימן ומחפשים אהבת אמת (וכרטיס אשראי), לבין חברי ילדות מהקבוצה שלא ראית מאז מלחמת ששת הימים ופתאום נזכרו שאת קיימת כי הם מוכרים תוספי תזונה קיטוגניים. לכן, כשהאייקון של חליפת המכתבים הכחולה מהבהב, האצבע שלי כבר מאומנת בתנועת הטיטאניק הרשמית: מחיקה, חסימה, שלום. אבל אז הגיע הוא. בלי פרופיל פייק, בלי תמונות נוף שלקוחות מגוגל, בלי טבעת נישואין מטושטשת בפוטושופ גרוע. הוא היה אמיתי, הוא היה צ