פרק 37: מיומנה של לוליינית (או: האמנות העדינה של פריצת דיסק מוסרית)

הקהל תמיד מוחא כפיים כשרואים אישה גמישה נדחסת לתוך קופסה קטנה מדי. הם קוראים לזה "וירטואוזיות". אני קוראת לזה "תולדות היחסים עם גברים נשואים".

בגיל 68, אחרי שראיתי כבר הכל, מהחופים של באהיה ועד הברים של תל אביב, הייתי מצפה שהמוח שלי יהיה מבוצר כמו בונקר גרעיני. 

אבל לא. בפנים מתנהל קרב התשה נוירו-פסיכולוגי בין שתי דמויות שמתעבות זו את זו: ליבי (הליבידו הפרוע,  צורכת דופמין לארוחת בוקר) לבין גיגי (ההיגיון, פולנייה עם תואר שני בפסיכולוגיה ובלמים של משאית סמי-טריילר).

המפץ הגדול: תאוריית הקיפול המרחבי

כדי להיות "המאהבת האידיאלית" של גבר נשוי ומיוסר, את חייבת לשלוט באמנות הצמצום. את לוקחת את כל האישיות שלך, את הדעות הפוליטיות, את הציניות, את העובדה שאת יודעת להסביר איך עובד מנוע היברידי של פולקסווגן, ומקפלת אותן פנימה.

ליבי: "תראי אותו! . הוא נראה כמו דוגמן של 'רולקס' ביום רע. הוא מיוסר, הוא בודד, הוא מחפש 'נפש תאומה'! בואי נתקפל לתוך המזוודה שלו, נהיה המקום השקט שבו הוא יכול לנוח מהאישה, מהילדים ומחשבון החשמל!"

גיגי (הברקסים): "עצרי! לפי חוק שימור האנרגיה, את הולכת לבזבז כאן כמות מטורפת של חמצן על מישהו שמשתמש בך כ'סביבה מחזיקה' זמנית. לפי תאוריית המשחקים, הוא במצב של Win-Win (סקס וריגושים בלי לאבד את הבית), ואת במצב של לוליינית עם נמק ברגליים. את באמת רוצה להיות 'הפרויקט' שלו?"

זירת האירוע: הפגישה הראשונה (הדיסוננס הקוגניטיבי במיטבו)

אנחנו יושבים בבר אפלולי. הוא מריח כמו רגשות אשם יקרים. הוא מזמין יין אדום, ואני מזמינה לעצמי צרות.

הוא: "אני בן אדם טוב, יעל. באמת. אני אוהב את אשתי, אבל... איתך אני מרגיש שאני סוף סוף נושם."

גיגי: "בלינג! הנה זה. רציונליזציה קלאסית. הוא משתמש בייסורים שלו כחומר סיכה מוסרי. לפי פרויד, ה'סופר-אגו' שלו כרגע בנפילה חופשית, והוא מנסה לשכנע אותך ואת עצמו, שזה לא 'בגידה', זו 'נשימה'. תגידי לו שילך ללמוד יוגה אם הוא רוצה לנשום."

ליבי: "שתקי, יא זקנה מרירה! תראי את הידיים שלו! הוא נוגע לי בברך וכל האמיגדלה שלי נראית כמו מופע זיקוקים ביום העצמאות! למי אכפת מהרציונליזציה? אני רוצה אוקסיטוצין עכשיו!"

המופע המרכזי: האנטומיה של הנפילה

ככל שהערב מתקדם, הוא הופך ליותר "מתחבט". הוא מדבר על הערכים שלו, על המוסר שלו, על כמה קשה לו לשקר.

"אני מרגיש שאני בוגד במי שאני... זה גומר אותי מבפנים."

גיגי: "הוא לא בוגד במי שהוא, הוא פשוט נהנה מהדרמה. לפי תאוריית הנרקיסיזם המשני, הוא מאוהב בשיקוף שלו בעינייך כ'גבר טרגי ומיוסר'. הוא לא רואה אותך, יעל. הוא רואה במה."

ליבי: "אז מה? לפחות הבמה הזו מקבלת תשומת לב! את יודעת כמה זמן עבר מאז שמישהו הסתכל עליי ככה? המזוודה הזו אולי צפופה, אבל היא חמה!"

הסוף: הפריצה מהקופסה

בסוף המופע, כשהוא חוזר הביתה ל"חיים האמיתיים" ואני נשארת עם הקנאקים בצוואר, הלוליינית יוצאת מהמזוודה. היא מותחת איברים ושומעת את האמת הקרה של הנוירוביולוגיה: הדופמין יורד, והציניות עולה.

אי אפשר להיות גם "האישה הגמישה להפליא" וגם "האישה האינטליגנטית שלא קונה את השטויות של עצמה" בו זמנית. זו הוכחה חיה לתאוריית הקוונטים: ברגע שאת מתבוננת באמת ביחסים האלה, הם קורסים.

אני מסתכלת על ההודעה שלו ב-2:00 בלילה: "חושב עלייך". גיגי מוחקת אותה. ליבי בוכה קצת. ואני? אני פשוט מזמינה לעצמי פסטה. שם לפחות הפחמימות לא מבטיחות שהן "מתחבטות".

הדיאלוג הסופי: הפיצוץ הקוונטי (או: למה המזוודה הזו כבר לא נסגרת)

השעה 2:45 לפנות בוקר. הטלפון רוטט על שידת הלילה כמו פצצה מתקתקת של דופמין זול. על המסך מופיעה ההודעה הקלאסית: "אני לא נרדם. המצפון הורג אותי, אבל המחשבה עלייך מחיה אותי. אני חייב לראות אותך מחר."

בתוך הראש שלי, הזירה בוערת.

גיגי (ההיגיון): (מפהק בבוז) "הנה זה. תאוריית הקורבן המיוסר. הוא רוצה שאת תהיי האופטלגין של המצפון שלו. הוא 'חייב לראות אותך' כי האגו שלו צריך טעינה, לא כי הוא מתכוון לעזוב את הבית."

ליבי (הליבידו): (בקול חלש, כמעט נכנעת) "אבל... תראי איך הוא סובל... זה כמעט רומנטי, לא? כמו בסרטים של פעם, כשהגבר היה עומד בגשם ומתחבט..."

גיגי: "זה לא גשם, ליבי. זו דליפה בסטנדרטים שלך. תסתכלי עליו לפי תאוריית החילופין החברתיים. הוא משקיע מינימום (הודעת טקסט בלילה) ומצפה למקסימום (לוליינית במזוודה). הגיע הזמן לפתוח את הרוכסן."

אני מתיישבת במיטה, מדליקה סיגריה (מטאפורית, כי הבריאות קודמת לכל), ומקלידה.

אני: "תקשיב. המזוודה הזו קטנה עליי. ניסיתי להתקפל, באמת. עשיתי שפגט מנטלי שגרם לכל הפסיכולוגיה שלי לחרוק, אבל נגמר לי הטלק."

הוא: (עונה מיד, הדריכות האופרנטית שלו בשיאה) "יעל?  מה קרה? אני חשבתי שאת מבינה אותי. חשבתי שיש בינינו חיבור שמעבר למוסר המקובל."

אני: "החיבור קיים, אבל הוא חד-סטרי. לפי תאוריית האנטרופיה, המערכת הזו הולכת לקראת תוהו ובוהו. אתה מתחבט בבית, ואני מתחבטת בתוך קופסה של שוקולד מריר ב-3:00 בבוקר. זה לא חיבור, זו הנדסה גרועה."

הוא: "אני מוכן לעשות הכל בשבילך! רק אל תגידי שזה נגמר."

אני: "הכל? מעולה. תביא משאית. לא מזוודה, משאית. כזו שיש בה מקום לכל השאלות שלי, לציניות שלי, ולעובדה שאני לא מוכנה להיות ה'סוד' המיוסר של אף אחד. אתה מסוגל להיות אקרובט באור יום? בלי רשת ביטחון של אישה שמחכה עם ארוחת ערב?"

הוא: (שתיקה ארוכה. הדיסוננס הקוגניטיבי שלו כרגע תוקע את כל המערכת). "יעל... את יודעת שזה מורכב... הילדים... המשכנתא... הערכים שלי..."

גיגי: (בצרחה של ניצחון) "בינגו! הוא מושקע מדי בחיים הנוחים שלו מכדי לקפוץ. הוא רוצה שרק את תעשי את האקרובטיקה."

אני: (מקלידה את המילים האחרונות, הברקסים והליבידו מתאחדים לבעיטה אחת חזקה) "חמוד. אני פורשת מהקרקס. המזוודה הזו נשלחת חזרה לשולחן, עם כל הייסורים שלך בפנים. תמצא לך לוליינית מתחילה, אני כבר עברתי למופע יחיד. באור מלא. עם הרבה מקום לרגליים."

====

אני לוחצת על 'חסימה'.

בפנים, שקט. הליבידו הולך לישון, קצת עצוב אבל שבע. הברקסים משתחררים. המוח שלי חוזר למצב רגוע של ניתוח נתונים. הלוליינית יצאה מהקופסה. והיא אפילו לא הזיעה.

פרק 37: מיומנה של לוליינית