פרק 39: עסקת הארגמן עם אופל

( * טוויסט קטן, אני כותבת המון סיפורים קצרים, לא בבלוג הזה כאן, וטרם יצאתי לאור , אולי פעם... ובנתיים הרגשתי צורך לשתף כאן, למרות שאין קשר כלל לעולם התוכן של טינדרלנד וחלקם הגדול הוא פנטזיות ממוחי הקודח וממגירת הטיוטות שלי )

תביא לי עוד מהאור הזה. ואני אביא לך עוד מהחיים שלי

אוגוסט בתל אביב הרגיש לי כמו שמיכה כבדה מדי שמישהו מנסה לחנוק אותי איתה. הלכתי לאורך דיזנגוף, אבל לא באמת ראיתי את בתי הקפה או את האנשים. הכל סביבי היה צבוע באפור עמוק. כל מה שחיפשתי זה להרגיש שוב את הבעירה הזאת בתוך החזה, משהו שיזכיר לי שאני חיה.

פניתי לסמטה חשוכה בדרום העיר, מקום שבו אורות הניאון מגמגמים כאילו הם עומדים למות. שם, בתוך הצללים של בניין נטוש, הוא חיכה לי. אופל. הוא נראה כמו פסל שיש קפוא, עטוף בגלימה שבלעה את כל זיהום האור של העיר. העיניים שלו, שני חריצים של זהב מותך, ננעלו על הדופק שלי בצוואר.

"אני מציעה לך עסקה" אמרתי, וחשפתי את העור הלבן שלי מולו. "אני אתן לך לשתות ממני, ובתמורה אני רוצה זיכרון. אני רוצה לראות את השמש דרך העיניים שלך. אני רוצה לזכור איך זה לאהוב בלי שהלב יפסיק לפעום."

בלי להגיד מילה, אופל רכן אליי. ברגע שהניבים שלו פגשו את העור שלי, תל אביב פשוט נמחקה. נשאבתי למאה ה-18, לתוך נפחייה ישנה. הרגשתי את הריאות של אופל הצעיר. הן היו חזקות, מלאות באוויר חם, מתרחבות בקלות. ראיתי נערה צוחקת בפתח עם סרט כחול בשיער, והרגשתי איך הלב שלו מחסיר פעימה מהתרגשות טהורה.

הסתכלתי עליו, על הערפד הזה, ובפעם הראשונה ראיתי מעבר למפלצת. ראיתי מישהו ששומר עבורי את האוצר שאיבדתי: את היכולת להשתוקק למשהו.

"מחר," הבטחתי לו, והקול שלי כבר היה יציב יותר. "תביא לי עוד מהאור הזה. ואני אביא לך עוד מהחיים שלי."

הוא הביט בי, ומשהו בקרח שבעיניים שלו נסדק. "מחר באותה שעה?" הוא שאל. "מחר," עניתי. "יש עוד הרבה שמש בתוכך שאני צריכה לראות."

המחיר של הרצון להרגיש

ביום למחרת, הדי הזיכרון שלו עדיין זרמו לי בוורידים. בלילה השני חזרתי לסמטה. הריח של שמן מנועים וים מלוח התערבב בריח ה"אוזון" המיוחד של אופל. הוא נשען על קיר גרפיטי מתקלף, ותחת אור ירח מלא הוא נראה אנושי בצורה מפחידה.

"חשבתי שלא תבואי," הוא אמר. הקול שלו כבר לא היה סתם רחש; הייתה בו סקרנות, אולי אפילו דאגה. "הדם שלך מאתמול השאיר לי טעם של שדות חרושים. זה הציף אותי."

"הייתי חייבת," עניתי לו. "הזיכרונות שלך משכיחים לי את הכאב, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לוותר עליו עדיין."

הפעם, המגע לקח אותי לסערה בלב ים. אופל היה מלח צעיר שנאבק בחבלים תחת קור מקפיא. הרגשתי את הפחד הגולמי שלו מהמוות. אבל אז נצנץ בתוכו רגע של תקווה טהורה כשהוא ראה מגדלור באופק. המגע נותק בפתאומיות. אופל נסוג לאחור, הפנים שלו היו מעוותות.

"הזיכרונות שלי מזדהמים בשלך," הוא נשף. "אני מזריק לך אור, ואת מזריקה לי את האבל שלך."

הוא הסתכל עליי זמן רב, ואז הושיט יד. לראשונה הוא לא לקח דם, הוא פשוט אחז ביד שלי. יד חמה בתוך יד קרה, באמצע תל אביב המנוכרת.

"מה יקרה כשייגמרו לי הזיכרונות הטובים?" הוא לחש.

"אז נתחיל לייצר זיכרונות חדשים," עניתי. הקשר בינינו הפך למשהו גדול יותר מעסקה; זה הפך לדיאליזה של נשמות.

המראה שבתוך הדם

בלילה השלישי, החילופים כבר היו דו-סטריים. אופל רצה לדעת איך זה נראה כשמישהו אוהב בלי פחד. הגשתי לו את הצוואר שלי, וצלילה כפולה התחילה.

הוא מצא את עצמו בחוף הים של תל אביב לפני כמה עשורים. הוא חווה אותי כנערה, רצה על החול, בזמן שאהוב מחבק אותי תחת שקיעה כתומה. זה היה אור מתוק ותמים שאופל לא הכיר. באותו זמן, אני נשאבתי לצינוק קפוא באירופה הישנה. הרגשתי את הרגע שבו הוא הפך למפלצת. את הייאוש, את הבדידות המוחלטת. כשניתקנו, בכיתי את הדמעות שלו. "היית כל כך בודד," לחשתי. "והאהבה שלך..." הקול שלו נשבר. באותו לילה יצאנו מהסמטה אל הטיילת, יד חמה בתוך יד קרה.

צעדנו על החול. "העולם שלכם מהיר מדי," הוא אמר מול אורות הניאון.

"המהירות היא התרופה שלנו לשקט" עניתי. ישבנו על ספסל מול הגלים. הוא הודה שזה הרגע הכי יפה שהוא חווה. לא בגלל הנוף, אלא כי מישהי ראתה בו בן אדם ולא מפלצת.

השלווה הזאת נקטעה כששלושה שודדים יצאו מהצללים. אופל קם בתנועה על-אנושית, מהיר כמו צל. הוא תפס את היד של התוקף עד ששמענו צליל של עצם נסדקת. העיניים שלו בערו בזהב והניבים נחשפו. השודדים ברחו בטירוף. אופל רעד מרעב, מהחושך שעלה בו. ניגשתי אליו והנחתי את היד שלו על הלב שלי.

"אל תיתן לחושך שלהם להרוס את מה שבנינו" אמרתי לו בשקט.

פרימת הארגמן

לפני שהשמש עלתה, אופל הבין את המחיר: אני הופכת לצל חיוור בזמן שהוא הופך לאנושי. "זה נגמר" הוא אמר כשחזרנו לסמטה. "אני לא אתן לך למות כדי שאני אוכל להרגיש חום של שמש"

"אם נפרום את זה, אני אשכח אותך?" שאלתי בדמעות.

"את תזכרי שהיה כאן מישהו, אבל הטעם והריח ייעלמו. תחזרי להיות יעל של תל אביב"

הוא הניח את הידיים שלו על הרקות שלי. הרגשתי שאיבה עוצמתית. הזיכרונות של הנפחייה והספינה נמשכו ממני החוצה, ובתמורה, חיוניות פיזית שטפה לי את הגוף. כשפקחתי את העיניים, השמש כבר צבעה את הבניינים בכתום.

הסמטה הייתה ריקה.

עמדתי שם לבד. זכרתי במעומעם גבר עם עיני זהב ששמר עליי, אבל הפרטים נמסו כמו חלום שמתפוגג בבוקר. פתאום הרגשתי רעב אנושי ופשוט ללחם טרי. בכיס הג'ינס שלי מצאתי סרט כחול לשיער, בלוי, עם ריח של אש וגשם. חייכתי חיוך קטן ועצוב, קשרתי את הסרט סביב פרק היד שלי, וצעדתי אל תוך האור של יום חדש.

פרק 39: עסקת הארגמן עם אופל