פרק 41: החלילן מונציה ברחוב המסגר
בגילנו, "בקשות להודעות" בפייסבוק הן בדרך כלל שילוב בין גנרלים אמריקאים בני שמונים שמוצבים בתימן ומחפשים אהבת אמת (וכרטיס אשראי), לבין חברי ילדות מהקבוצה שלא ראית מאז מלחמת ששת הימים ופתאום נזכרו שאת קיימת כי הם מוכרים תוספי תזונה קיטוגניים. לכן, כשהאייקון של חליפת המכתבים הכחולה מהבהב, האצבע שלי כבר מאומנת בתנועת הטיטאניק הרשמית: מחיקה, חסימה, שלום.
אבל אז הגיע הוא.
בלי פרופיל פייק, בלי תמונות נוף שלקוחות מגוגל, בלי טבעת נישואין מטושטשת בפוטושופ גרוע. הוא היה אמיתי, הוא היה צעיר באופן שערורייתי, והוא נראה בדיוק - אבל בדיוק - כמו הילד מהסרט "מוות בוונציה". טאדז'יו, גרסת המסנג'ר. יופי חיוור, פראי ואלגנטי בו-זמנית, מהסוג שלא גורם לרובן לרוץ אחריו, אבל אצלי? אצלי הוא לחץ על כל הכפתורים הנכונים. אני עשויה בדיוק מהחומרים האלה. החומרים שמתלקחים מאסתטיקה קיצונית, מהבטחה של משהו שלא אמור לקרות. הוא היה החלילן מהמלין, ואני כבר התחלתי לחפש את נעלי ההליכה שלי.
"ערה?" המילה הזו, שבדרך כלל נשלחת מאיזה גבר מיוזע בשתיים בלילה ומעוררת בי רצון לשלוח לו מתכון למרק עוף, נראתה על המסך שלו כמו שורה משיר.
התכוונתי לענות משהו ציני. משהו כמו "ערה כבר שלושים שנה, חמוד, מה אתה רוצה?". אבל המילים נשארו תלויות באוויר של הסלון.
פתאום, הניאון של המנורה בפינה החליט להנמיך ווליום מעצמו, מקבל גוון ענברי, חם ומעושן. הריח של הקפה הקר שלי התחלף בריח מתקתק, כבד, של טבק איכותי ואבק כוכבים. המסך של הטלפון לא סתם האיר, הוא התחיל לנשום. המילים שלו לא נכתבו, הן נפלטו החוצה כמו אדים של קרח יבש.
הבטתי סביב. גבולות החדר התחילו להימתח ולהתערבל, כאילו מישהו טפטף טיפת אקוורל כחולה-כהה לתוך כוס מים צלולים. הספה שלי כבר לא הייתה ספה, היא הרגישה כמו קטיפה רטובה.
והוא לא היה בתוך הטלפון יותר.
הוא עמד שם, בקצה הראייה שלי, נשען על משקוף הדלת שלא היה קים שם קודם. החלילן מוונציה. חצי חיוך, חצי חידה, והעיניים שלו אמרו שאנחנו לא הולכים לדבר על מזג האוויר.
הוא עמד שם, יפה ברמות שהיו צריכות לגרור קנס ואני, לרגע אחד קטן ועלוב, חזרתי להיות יעל מהמציאות. המוח שלי, הטיפוס המעצבן הזה שלעולם לא הולך לישון, התחיל מיד לחשב מסלול מחדש. הבטתי בו ואז, בדמיון שלי, הבטתי בעצמי מהצד. נו באמת, לחש לי הקול הפנימי, את נראית יותר כמו האמא שלו מאשר כמו מאהבת שלו. הייתי יכולה בקלות להציע לו סוודר.
אבל הילד מוונציה לא בא בשביל מרק עוף.
הוא צעד צעד אחד קדימה, והמרחק בינינו הצטמצם לאפס בלי שהוא בכלל הניע את הרגליים. המחשבות על הגיל, על הקמטים בזווית העין, על "מה יגידו בשכונה", הכל נשר ממני כמו בגד ישן ומסורבל. כשהיד שלו, שהייתה קרירה וחלקה כמו שיש, נגעה בצוואר שלי, הציניות שלי הרימה דגל לבן והלכה לחפש את עצמה בחדר אחר.
החדר כבר מזמן הפסיק לציית לחוקי הפיזיקה של תל אביב. האוויר הפך סמיך, כמעט נוזלי, בריח של סופה מתקרבת. הוא לא דיבר, כי לחלילנים אין צורך במילים. המבט שלו היה פקודה, והגוף שלי הגיב כמו כלי נגינה שנזכר פתאום למה הוא נוצר.
החולצה שלי נעלמה. אני לא זוכרת אם הוא הוריד אותה או שהיא פשוט התאיידה מהחום הלוהט שנפלט מהעור שלו. המגע שלו היה ניגוד מטורף: עדין כמו נוצה אבל עם כוח של גאות ושפל. החלקה של השפתיים שלו על הבריח שלי שלחה זרם חשמלי שהשכיח ממני את השם שלי, את הכתובת שלי, ואת העובדה שמחר בבוקר יש לי פגישה במשרד. התערבלנו זה בתוך זו על הקטיפה הרטובה של מה שהיתה פעם הספה שלי. זה היה סקסי, חסר מעצורים, מיוזע ומלא במסתוריות מעושנת. סוג של אקט מיני שמרגיש כמו טקס פולחני עתיק שמתרחש בתוך חללית. כל נשימה שלו נשמעה כמו הד בתוך מערה, כל גניחה שלי הפכה לחלק מהתדר של החדר. הרגשתי מפורקת לחלקיקים, ואז מורכבת מחדש, בצורה הרבה יותר מעניינת.
וכשהשיא הגיע, הוא לא בא עם זיקוקים, אלא עם קריסה של הקירות.
פשוטו כמשמעו. קירות הגבס הלבנים של הסלון שלי החלו להתקלף ולהתפזר כמו אפר של סיגריה ברוח. תקרת הבטון נפתחה לרווחה, ופתאום מצאנו את עצמנו עומדים, לבושים חלקית, או אולי רק עטופים באור הענברי ההוא, בלב ליבה של העיר.
אבל זו לא הייתה תל אביב של פקקים בנתיבי איילון וקורקינטים חותכים על המדרכה.
העיר לבשה מראה אפוקליפטי, הזוי ומרהיב ביופיו. השמיים היו בצבע סגול חציל עמוק, ובמקום כוכבים ריחפו בהם פנסים סיניים דועכים. מגדלי עזריאלי נראו מרחוק כמו נטיפי קרח ענקיים שנמסים לאיטם לתוך האופק, והאספלט של הרחוב זרם מתחת לרגליים שלנו כמו נהר כהה ומבריק של כספית. לא הייתה אף נפש חיה ברחובות, מלבד להקה של כלבי רוח לבנים שרצו בשקט מופתי בין המכוניות הנטושות, שנראו כאילו נצבעו בזהב.
החלילן שלי אחז בידי. האצבעות שלו היו שלובות בשלי, והוא משך אותי קדימה, אל תוך המצעד הלילי של סוף העולם. הרוח נשבה חמה ומלטפת, ואני הלכתי אחריו, צינית ומאוהבת, לתוך החורבן הכי סקסי שהעיר הזו ראתה מעולם.
הים של תל אביב כבר לא זכר שהוא הים התיכון. כשהגענו לחוף, המים לא התנפצו על החול, אלא לחשו. הם היו שחורים וחלקים כמו אגם של דיו, משקפים את שמי החציל הסגולים ואת מגדלי הקרח הנמסים של העיר. החלילן שלי צעד ישר לתוך המים, גורר אותי אחריו. ציפיתי לקור המוכר, לצמרמורת, אבל המים היו חמים כמו אמבטיית שמנים מלטפת. השמלה שלי צפה סביבי כמו כנפיים של פרפר לילה. הוא הסתובב אליי, המים הגיעו לו עד המותניים הצעירים והמושלמים שלו, והיופי הטאדז'יואי שלו זרח באפלה כמו פנס רחוב בודד בערפל. המגע שלו במים הפך לעוד סבב של ערבול חושים, חצי שחייה, חצי ריקוד מושחת, כשהגלים הכהים עוטפים אותנו ומעלימים את קו הרקיע של האופק. לא היה עבר, לא היה עתיד, הייתה רק רטיבות חמה והנשימות שלו על העור שלי.
אבל לחלילן יש לו"ז, והפנטזיה לא עוצרת באדום.[
לפני שהספקתי להבין איך המלח לא שורף לי בעיניים, מצאנו את עצמנו פוסעים, יבשים לחלוטין (אל תשאלו אותי איך, חוקי הפיזיקה יצאו לחל"ת), בסמטאות של שוק הפשפשים ביפו.
השוק היה ריק מאדם, אבל חי לחלוטין. חנויות הווינטג' והעתיקות נפתחו מעצמן, והחפצים התחילו לנהל את העולם בלעדינו. כורסאות משנות השישים ריחפו מטר מעל האספלט, מנורות עתיקות נדלקו וכבו בקצב של דופק, ושטיחים פרסיים נפרשו מעצמם כמו שטיחים אדומים בהוליווד רק כדי שהרגליים היחפות שלנו ידרכו עליהם. החלילן שלף מאיזה מדף רפאים שרשרת פנינים שחורות, ענד אותה על צווארי, ובמבט אחד שלו הבנתי שהאפוקליפסה הזו היא בעצם מכירת החיסול הכי שווה בעיר, והכל בחינם.
ואז הוא אחז במותניים שלי, נתן לי נשיקה שהצמיחה לי כנפיים, פשוטו כמשמעו, ובהינף של משב רוח עלינו למעלה. מעוף ציפור.
טסנו מעל תל אביב המשוגעת, רואים מלמעלה את האורות הענבריים והסגולים, וצנחנו בבת אחת, כמו פצצה של סקס ואסתטיקה, ישירות לתוך... רחוב המסגר.
טוב, תראו. אפשר לעשות פנטזיה סוריאליסטית עד מחר, אבל רחוב המסגר נשאר רחוב המסגר. גם בסוף העולם, האופי חזק מהכל.
מצאנו את עצמנו עומדים באמצע הרחוב, בין מוסך "אקספרס" לסוכנות למכירת רכבי יד שנייה שעברה שדרוג קוסמי. הכלבים הלבנים והאציליים שליוו אותנו מקודם? כאן הם הפכו ללהקת חתולי רחוב ג'ינג'יים עם עין אחת, שהביטו בנו במבט של "מה נראה לכם שאתם עושים פה בלי אישור מהעירייה?".
החלילן שלי, עם כל האווירה הנוארית, המסתורית והחיוורון האלוהי שלו, עמד ליד שלט ניאון חצי שבור של "פנצ'ריית האחים משה". הניאון הבהב וזמזם ברעש מעצבן של זבוב תקוע. בכל פעם שהניאון נדלק, הוא האיר את פני המלאך שלו באור ירוק-חולני של סובארו סטיישן שנת 94.
"טאדז'יו," לחשתי לו, מנסה להחזיר את האווירה המעושנת, "קח אותי מכאן". הוא פתח את פיו הצעיר והיפה כדי לענות לי משפט מעמיק על מהות הקיום, אבל בדיוק אז, מתוך המוסך האפוקליפטי הנטוש, נפלט הד קולני של פטיש אוויר רוחני.
החלילן ניסה לעשות תנועה מגנטית וסקסית, אבל הוא כמעט מעד על ג'ריקן שמן מנוע שחור.
הבטתי בו, בילד מוונציה, כשהוא מנסה לשמור על פאסון של חצי-אל רומנטי בזמן שהוא מריח כמו תערובת של בושם וגריז של ברקסים. הציניות שלי חזרה הביתה עם תופים ומחולות. החנקתי צחוק. נו ברור, חשבתי לעצמי, אין פנטזיה בעולם, מטורפת וסקסית ככל שגלגלי המוח שלי יצליחו לייצר, שתצליח לשרוד את רחוב המסגר בלי לקבל הצעת מחיר על החלפת רצועת טיימינג.
ברחוב המסגר אי אפשר היה להישאר. המוסכים והגריז היו עלבון לאסתטיקה של החלילן, ואני סירבתי לתת למציאות המיוזעת לקלקל את סוף העולם שלנו. תפסתי בידו, חזק, וברגע אחד משכתי אותנו החוצה משם.
רחוב המסגר קרס פנימה לתוך עצמו כמו קופסת קרטון רטובה, והרעש של פטיש האוויר נבלע בתוך שתיקה עמוקה, חונקת.
נפלטנו אל תוך חלל חדש. בלי מוסכים, בלי ערים, בלי קירות ובלי שמיים. רק חושך סמיך, חם, עשוי קטיפה שחורה ואינסופית, כאילו נכנסנו אל מאחורי הקלעים של היקום
.
כאן, ההומור פג. הציניות, שהגנה עליי כל חיי, התמוססה והפכה לאבק. לא היה בה צורך יותר.
הוא פנה אליי, והפעם לא היה בו שום דבר מלאכי או מרוחק. זה היה יופי פראי, תובעני, כמעט אכזרי מרוב שהוא מדויק. הגוף שלו, הצעיר והחלק, נצמד אליי בערגה חסרת מעצורים, והחום שנפלט מהעור שלו שרף את כל ההגנות האחרונות שלי. המפגש בינינו הפך למין סוער, דחוס, נטול מילים אבל מלא בנשימות קטועות ובצורך קמאי, כמעט אלים, ללכת לאיבוד.
הידיים שלו נעו עליי כמו סופה. הן ידעו בדיוק איפה לגעת, איך לאחוז, איך למתוח את הגבולות של העונג עד לקצה הנסבל. כל נשיקה שלו הייתה כמו כניעה, כל מגע שלו בבשר שלי הרגיש כמו חריטה של זיכרון בל יימחה. התערבלנו זה בתוך זה בתוך החושך החם, חסרי גיל, חסרי זהות, שני גופים שרוקדים על פי תווים של מנגינה עתיקה ומכשפת. הזיעה שלנו התערבבה, הלבבות שלנו דפקו באותו קצב מטורף, והתשוקה הייתה כל כך נקייה, כל כך חושנית וטוטאלית, שהיא הרגישה כמו הדבר האמיתי היחיד שאי פעם היה קיים.
תוך כדי המגע הלוהט, החשמלי, הרגשתי איך הגוף שלו מתחיל לאבד את הנפח הפיזי שלו. האצבעות שלו, שהיו שלובות בשלי, הפכו לקלות יותר, אווריריות. הבטתי בעיניים שלו, בעיני הטאדז'יו המהפנטות האלו, וראיתי אותן קופאות. העור החם שלו הפך לחלק, קר, ושטוח.
הוא לא נעלם בפיצוץ. הוא פשוט נסוג, התכווץ, ונמוג חזרה אל תוך קווי המתאר של התמונה של עצמו.
פקחתי עיניים.
הסלון שלי חזר לעצמו. הריח של הקפה הקר שלי עדיין עמד באוויר, והקירות היו יציבים, עשויים גבס וטיח תל-אביבי בנאלי. נשמתי עמוק, מנסה להסדיר את הדופק, והחלק הראציונלי במוח שלי מיהר להתייצב לעבודה.
נו, באמת, יעל, לחשתי לעצמי בציניות עייפה, איזו פנטזיה מטורפת. עפת על עצמך לגמרי. החלילן מהמלין, מוות בוונציה, סוף העולם... כולה חלמת חלום בהקיץ מול פרופיל פייסבוק של בחור שלא תפגשי בחיים. הכל היה בראש שלך.
הסתובבתי על הצד, מושיטה יד אל השידה כדי להניח את הטלפון ולנסות להירדם.
ואז, בזווית העין, קפאתי.
על השידה, ממש ליד כוס המים שלי, עמדה תמונה. לא מסך של טלפון, לא פיקסלים מוארים, אלא תמונת נייר אמיתית, מודפסת, נתונה בתוך מסגרת עץ ישנה ומעובדת. ומתוך התמונה הביט בי הוא. הבחור הצעיר מוונציה. חצי חיוך, חצי חידה, והעיניים שלו נראו כאילו הן זזות באפלה של החדר. התמונה שלו. האמיתית.
הלב שלי החסיר פעימה, והפעם הוא לא חזר לקצב הרגיל שלו. הדבר הזה העיר אותי לחלוטין, ניער ממני כל סיכוי של שינה, מחק כל אפשרות להסביר את הלילה הזה כאילו היה סתם עוד פרק בבלוג.
התהפכתי חזרה על הגב. הבטתי בתקרה הלבנה, היציבה מדי. לא הייתה לי שום יכולת להירדם. נשארתי רק לשכב שם, באפלה המעושנת של המציאות, כשהעיניים שלי פקוחות לרווחה, הידיים שלי עדיין מרגישות את החום של העור שלו, והמוח שלי שוחה בתוך ים של מחשבות, בלי שום גלגל הצלה של ציניות שיציל אותי מהיופי המטורף הזה.
תגובות