פרק 40: ברקס חירום ב Cascais פורטוגל

הכול התחיל ביום שבו עוד התרעה של "פיקוד העורף" התערבבה לי עם צליל ה"דינג" המעיק של המסנג'ר. פתאום לא ידעתי אם אני צריכה להיכנס למרחב מוגן או פשוט למחוק את הפרופיל שלי מהיקום. 

כבר מזמן זרקתי את כל אפליקציות הדייטים. אין לי סבלנות ל"מאצ'ים" מפלסטיק. אבל המסנג'ר נשאר שדה הקרב האחרון - גדודי פייקים נשואים ברובם, או סתם דמויות של פרופילים גנריים, הודעות תמוהות מאנשים שמעולם לא פגשתי, וכל הרעש הסטטי הזה שחונק את המחשבה.

כאן בישראל, האוויר הפך סמיך מדי. הוא מלא ב"הותר לפרסום" שמרסק את הלב ובוויכוחים באולפנים ששורפים את המוח. מצאתי את עצמי בוהה בתקרה בלילות, מותשת מהמאמץ להבדיל בין הודעה אמיתית לבין בוט איראני שמנסה לדוג אותי לשיחה על "המצב". הרגשתי שאני חיה על "מצב המתנה" נצחי, קופירייטרית של חיים של מישהו אחר, בזמן שהיצירתיות שלי טובעת בתוך ים של מתח שלא מרפה. העייפות הייתה טוטאלית; לא עייפות של נשמה ששינה פותרת, אלא כזו שרק האוקיינוס יכול לשטוף.

"די," אמרתי לעצמי כשסגרתי עוד קמפיין בעבודתי, מרגישה שזו אני שצריכה ברקס חירום. החלטתי להפוך לנוודת דיגיטלית עם פז"ם. חפרתי במפות, נברתי בבלוגים, וננעלתי על קאשקאיש. פנינת החוף הפורטוגזית, המקום שבו האטלנטי נושף לך בפנים ומנקה לך את הסינוסים מכל האבק של המזרח התיכון. 

אני נוסעת לכתוב. לא עוד סיסמאות למכירה  - אני הולכת לממש את חלום חיי, להיות סופרת הרפתקנית בתוך תפאורה של מדרכות לבנות וזהב נוזלי של שקיעות.

והים שם... הים בקאשקאיש הוא לא הים התיכון המנומנם שלנו. זה אוקיינוס. הוא לירי, פראי, ונושם בקצב של לווייתן ענק. המים שם צבועים בכחול עמוק, כמעט דיו, וכשהם נשברים אל הצוקים הם הופכים לקצף לבן ותחרה שמתפזרת ברוח. האור בשקיעה הוא לא סתם צהוב, הוא זהב נוזלי שנספג לתוך קירות הבתים הלבנים, והריח של המלח מתערבב בארומה של אורנים עתיקים. זה ים שמזכיר לך כמה את קטנה, ודווקא בגלל זה הוא נותן לך רשות פשוט להיות.

אני כבר רואה את עצמי יושבת בכיכר העיר העתיקה, כשהאוויר מריח כמו מלח וקפה טרי, וכל הציניות התל-אביבית שלי מתפוררת. 

מנואל יהיה שם, שומר הזמן האבוד שלי. הוא ישב עם חולצת פשתן תכולה ומשקפי קריאה תלויים על חוט מוזהב, ואני אפנה אליו בפורטוגזית שלי, זאת ששמרתי בבטן שנים כנשק סודי ליום הדין. כשהוא ירים אליי את עיניו, אני ארגיש איך המקצב הישראלי המהיר שלי נבלם מול השקט שלו. הוא יספר לי על קאשקאיש של פעם, כשהמלכים היו גולים כאן, והוא יתאר את התחרה של שמלות הנשים בפורטוגזית שבורה ועשירה. הוא יהיה המורה שלי לשקט. הוא יספר לי על מלכים גולים ואני אחשוב לעצמי שבארץ שלי המלכים צועקים על עוברים ושבים, אבל כאן, מולו, ההיסטוריה היא לא רק פצע, היא נוסטלגיה יפה שאפשר להתעטף בה. "הדופק שלך מהיר מדי" הוא יגיד לי בנזיפה עדינה, "בפורטוגל, המילים צריכות זמן כדי להבשיל, כמו היין". הוא יגיד לי, ואני ארשום לעצמי: "ללמוד ממנואל לנשום לפני כל פסיק".

ב-Boca do Inferno, "פי הגיהינום", אפגוש את הניגוד המוחלט למנואל - את תיאגו. הוא יעמוד שם יחף, עם גלשן ישן ושיער שהשמש והמלח הפכו לבהיר, כאילו נוצר מהקצף של הגלים. הוא יצחק כשיראה אותי סוחבת את הלפטופ מול עוצמת הגאות. "מילים לא לוכדים בתוך מכונה שצריכה מטען," הוא יגיד לי, "נותנים להן להרטיב אותך." אני אסתכל על קמטי החיוך שלו ואחשוב על כל השנים שבהן ניסיתי "לנהל" את המדיה, בזמן שהחיים היו בחוץ, מחכים שאני פשוט אהיה. תיאגו יהיה הרומן הקליל שלי, האיש שילמד אותי שהגוף שלי הוא לא רק כלי לנשיאת הראש הדואג שלי.

ופתאום, בתוך השלווה הזו, יופיע ריקרדו הברזילאי מריו. לא ראיתי אותו שנים, מאז הפעם האחרונה שהייתי בפורטוגל, צעירה וחסרת מנוח. הוא עדיין שם, בליסבון, מדריך טיולים עם טוק-טוק צהוב וקצב חיים שלא נגמר. הוא ישמע שאני בקאשקאיש ויגיע בנסיעה פרועה בטוק-טוק שלו, רק כדי לשבור את השגרה של עצמו. אנחנו נשב על המזח, הוא יוריד את משקפי השמש שלו ויחייך חיוך של "Saudade" - הגעגוע הפורטוגזי הידוע. "קרידה" הוא יגיד לי, "הטוק-טוק שלי מסתובב באותן סמטאות כבר עשור, אבל את? את נראית כאילו מצאת סמטה חדשה בתוך הלב שלך." המפגש איתו יהיה הגשר שלי בין העבר להווה, תזכורת לכך שהזמן עובר, אבל החיבור האנושי נשאר חסין לכל פייק ניוז.

אבל השקט האמיתי יגיע בבוקר שבו אשמע אנחה מוכרת מדי בבית קפה המשקיף למרינה. זה יהיה איתי. הוא יהיה בן 62, עם עיניים חכמות ולפטופ עמוס במדבקות של חברות טכנולוגיה שכבר מזמן נמחקו מהבורסה. אנחנו נסתכל אחד על השני ונבין הכול; שנינו פליטים של אותו טרלול. איתו אני לא אצטרך להסביר למה אני קופצת מכל רעש של אופנוע. הוא יהיה ה"בית" שלי בתוך הגלות, אבל בית שקט, בלי הרעש הלבן. נשב שעות ונכתוב יחד בשני צדי השולחן, ובין פסקה לפסקה נדבר על החיים שהיו לנו, ועל איך הגענו עד קצה היבשת כדי פשוט להרגיש חיים. איתו זה יהיה רומן בשל, של שני אנשים שלומדים מחדש להתאהב בבוקר, בלי מסנג'ר, בלי הודעות מתישות ובלי פייקים.

כשאהיה תקועה בפרק השלישי, אלך לגלריה של מריה. היא תעמוד שם עטופה בצעיפי משי, עם קול צרוד מסיגריות, ותגיד לי שבישראל למדתי לפחד מהמוות, אבל כאן אני צריכה ללמוד לפחד מהחיים כי הם כל כך יפים שהם עלולים לשבור אותי. היא תהיה המראה שלי, האישה שתכריח אותי לסגור את המלבן המואר של הלפטופ וללכת להריח את הדגים בשוק, כי סופרת לא "עובדת", סופרת חייבת לצאת ולנשום את החיים במקום רק לתעד אותם. 

אז הנה אני, קאשקאיש, אני באה! 

אל המדרכות המרוצפות, אל מנואל ותיאגו, אל ריקרדו והטוק-טוק שלו, אל איתי שיחכה לי בשקיעה. ואל מריה כשארצה כוחות. 

ישראל, תשמרי על עצמך. אני הולכת לחפש את השקט שבין הגלים. 

קאשקאיש, לבשי חג ותכיני את היין - הסופרת הגיעה, והיא בדיוק העבירה את המסנג'ר שלה ל"מצב טיסה" לצמיתות.

פרק 40: ברקס חירום ב Cascais פורטוגל