פרק 46: משנה מקום, לא משנה מזל: כשקיסר ישראל נכנס לי למיטה
היוש חברים, התגעגעתם? כי אני חזרתי, הלומה אך אופטימית (טוב, אופטימית זו מילה חזקה. בואו נלך על "בחיים").
אז כפי שאתם יודעים, זרקתי את האפליקציה ההיא שעל שמה קרוי הבלוג הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, ופתחתי פרופיל באפליקציה אחרת, מעודנת יותר, כזו שהתאימה לי בול לנסיעה לפורטוגל. המטרה: למצוא חברה, אולי איזה כוס יין מול השקיעה בליסבון, אנשים מעניינים לשוחח איתם בזמן השהות שם. חזרתי מאז, העברתי את הלוקיישן לתל אביב, שיניתי את השפה לעברית, ותשמעו... סדום ועמורה. מסתבר שמשנה מקום ממש, אבל ממש, לא משנה את המזל שלי.
תוך זמן קצר, שנייה וחצי באפליקציה, וכבר היו כמה שיחות ואפילו שני דייטים. ואני רוצה לספר לכם על אפיזודה מתוך כל זה. למה? כי היא התגלמות כל הסיוטים שלי. באמת, חוץ מלהיפגש עם רוצח המונים או משהו בסגנון, זה הכי קרוב לאובדן נפש שהגעתי אליו.
לפני שאני מתחילה: כן, אני יודעת שאני קיצונית. כן, אני מודעת לזה שאני אולי מלבינה פנים להרבה אנשים שלא חושבים כמוני. חברים, זה ממש לא אישי. באמת. אבל יש לי גבולות אדומים, והם קשיחים, בלתי ניתנים להזזה, חצובים בסלע של העקרונות שלי ומגובשים בטון יצוק. אין שם מקום לפשרות, אין שם אפור.
הכול התחיל עם אדם שנראה לי על פניו בהחלט סביר, רהוט, ויש מצב גדול שהוא באמת כזה, ללא קשר להמשך הערב. הוא ידע את מלאכת החיזור ההתחלתית על בורייתה, החמיא במקומות הנכונים, הקשיב ונראה כמו מישהו שאפשר לנהל איתו ערב תרבותי, מה שהוביל לטעות הפטאלית הראשונה שלי! להזמין אותו אליי הביתה.
אז הוא מגיע. פתחנו בקבוק יין, האווירה זורמת, ואז? המטמורפוזה. הבחור הפך תוך דקות ספורות לתמנון רב-זרועות. מכירים את זה? פתאום יש לו עוד מלא גפיים שלא ראיתם בהתחלה, והן נמצאות בכל מקום בבת אחת.
ונכנסתי למצב הבלתי אפשרי הזה, המלכודת הידועה לשמצה: מצד אחד, לא נעים לי לעצור הכל, לשבור את האווירה ולהגיד לו שזה לא מתאים לי. מצד שני, אני לא באמת רוצה בזה. לא ככה. מבחינתי זו כבר הרגישה כמו תקיפה קטנה, מנומסת, במסווה של רומנטיקה.
אבל היין עלה, נסחפתי (נו, אתם יודעים איך זה, כולנו אנושיות ואנושיים), והגענו למצב אינטימי למדי. ואז, כשאנחנו במיטה שלי, וכל זרועות התמנון שלו לפותות סביבי, הוא פולט את המשפט הבא בטון אגבי לחלוטין: "אני מבין שהדעות הפוליטיות שלנו ממש לא דומות..."
באותו שבריר שנייה, הזמן עצר מלכת. היין התאדה לי מהדם במהירות האור. מההלם, הגוף שלי פשוט נכנס למצב של קיפאון מוחלט. שאלתי בתדהמה, כשהקול שלי רועד ומתפלל בלב לכל אל פגאני אפשרי: "וואו, רק אל תגיד לי שאתה ביביסט. פליז".
כמובן שהוא כן.
ולא סתם כן, הבנאדם לא הסתפק בלאשר את זה, אלא מצא לנכון, בעודו שוכב במיטה שלי כשתמנוניותו עליי, להתחיל לנאום בלהט ולדבר בשבחו של המנהיג, הקיסר, האחד והיחיד!
חברים, באותו רגע חוויתי קריסה מערכתית טוטאלית. המוח שלי, שבדרך כלל עובד במהירות של מעבד על, פשוט הציג מסך כחול. דמיינו פיצוץ מבוקר של בניין, ככה הנוירונים שלי קרסו זה לתוך זה. בתוך הראש שלי רצה צרחה אילמת: "הוא הכניס את האיש הזה למיטה שלי!!! איך הוא עושה לי כזה דבר? מי עושה כאלה דברים\? זה שמצמיח לי שערות לבנות בכל פעם שהוא נואם? הוא פה, אצלי בסדינים!"
הרגשתי כאילו יש במיטה שלי שלישייה לא חוקית, והצלע השלישית לובשת חליפה ועניבה כחולה. הדופק שלי צנח לאפס, הליבידו שלי ביצע התאבדות בקפיצה חופשית מהחלון, וכל גרם של אנרגיה בגוף שלי הפך לקרח מוצק. כבשנו שיאים חדשים בטינדרלנד שטרם נראו כמותם.
הבחור כנראה קלט שמשהו מת, או שפשוט נמאס לו להזדחל סביב גוש קרח תל-אביבי. הוא קם מהמיטה, הסתכל עליי בתדהמה מוחלטת ואמר את שיא השיאים של הערב: "אני הולך! את לא תשוקתית".
סליחה?! אני לא תשוקתית?! זה היה הגפרור שהדליק מחדש את המערכת. אחרי ששפכתי לו מנטלית דלי של מי קרח על הראש, הגוף שלי חזר לתפקד בבת אחת. קמתי, הזדקפתי והראיתי לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים בדיוק איפה הדלת.
הוא הבין את הרמז, קיפל את הזנב (ואת הזרועות) ועף משם כל כך מהר, שרק קיוויתי שהוא לא יקפוץ לי מהמרפסת מרוב בהלה.
אז מה למדנו היום, חברים?
אל תכניסו תמנונים הביתה לפני שאתם סופרים להם את הגפיים.
תמיד, אבל תמיד, עושים סלקציה פוליטית בשלב ה'מה קורה'.
הקיסר אולי חושב שהוא שולט בכל מקום, אבל במיטה שלי יש רק דמוקרטיה. או לפחות, דיקטטורה שבה אני ורק אני קובעת את החוקים.
נתקשר בדייט הבא, מקווה שהוא יהיה פחות... פטריוטי.
נקסט!
תגובות