פרק 44: חלק ב' של האודיסאה הטרנס-אירופית שלי
חברים, תכינו את המרגריטות, כי רכבת ההרים של טינדרלנד הרגע ביצעה פניית פרסה מטורפת, והתרסקה כמיטב המסורת ישר לתוך קיר בטון של שתיקה.
הנה חלק ב' של האודיסאה הטרנס-אירופית שלי.
עשר בסולם החום, אפס בסולם הדיבור
הוא עמד שם בפתח, בשר ודם. הדלת נפתחת, ואני קולטת שהפרופיל לא שיקר. הוא גברי, הוא חתיך, ומד החום הפנימי שלי מזנק מיד ל-10 מתוך 10. משהו בנוכחות שלו, בשקט הסטואי הזה, הרגיש בהתחלה סקסי, מסקרן, כמעט מהפנט. קלינט איסטווד הגיע לקאשקאיש.
אבל אז, חברים, הציעו את עצמם קשיי התקשורת.
מתברר שיש הבדל עצום בין בחור שלא אוהב לכתוב מגילות בווטסאפ, לבין בחור שפשוט... לא מדבר. בכלל. אני יושבת מולו, מפעילה את מיטב להטוטי המדיה, הקופי והתקשורת שלי, זורקת לחלל האוויר אנקדוטות, שאלות, פתיונות לשיחה ונאדה. הבנאדם מופנם, סגור, מאד שמור. השקט שלו, שבדקות הראשונות נראה כמו פאסון גברי, התגלה כמו חומת ברלין. אפילו קמט אחד על הפנים שלו לא זז כדי לאותת לי שיש שם מישהו בבית. שום פתח לחדירה, שום סדק רגשי.
כאילו זה לא מספיק, הגיעה שעת ארוחת הערב והתברר עומק האסון: הבחור לא אוהב שרצים. אני, בקאשקאיש, מול האוקיינוס האטלנטי, מוקפת בפירות ים מהחלומות, צריכה לחשוב מה נשאר לנו לאכול. אם אין תקשורת ואין שרצים, מה לכל הרוחות אנחנו עושים פה?!
ההשתבללות והבהלה הגיאופוליטית
לאט לאט, הרגשתי איך אני מתחילה להשתבלל אל תוך עצמי. המונולוג הפנימי שלי, זה שאתם מכירים כל כך טוב, התחיל לעבוד שעות נוספות. מה הוא מסתיר שם מאחורי השתיקה הזו? תהיתי. האם קורה שם משהו אפל, או שהוא פשוט כזה באופן טבעי ואני בכלל לא אישיו בסיפור הזה?
הלבטים הרגילים שלי הציפו אותי, ואיתם ההבנה הכואבת: אני לא בנויה ל"זרימה" על בסיס של כלום. אני צריכה מילים, אני צריכה הומור, אני צריכה חיבור. גם חיבוק לא היה מזיק.
ובזמן שאני שקועה בחרדה קיומית בחדר בקאשקאיש, האלים של טינדרלנד החליטו להוסיף קצת דרמה בינלאומית לעלילה. פתאום, באמצע שום מקום, פרצה לה ה"מלחמונת" התורנית שביבי וטראמפ ארגנו לנו שם ברקע. ברשתות התחילו לזרום שמועות על ביטולי טיסות, ולי נהיה חושך בעיניים. מה הולך לקרות עכשיו?! מה אם המרחב האווירי ייסגר ואנחנו באמת נתקע יחד, בתוך חדר אחד, עם שתיקה רועמת ובלי פירות ים?!
לשמחתי, לטראמפ לא הייתה סבלנות לעניין הזה, כמעט כמו לי, והעסק נרגע והסתדר מהר מאוד. הטיסות נשארו על כנן, הסכנה הוסרה.
קונקשן, סיכום ומה שבינהם
כשהבנתי שהתקשורת פשוט מתה, ושאין שום היגיון בלהינעל בחדר רק בגלל שזה חלק מפנטזיה שלא באמת קורית במציאות, החלטתי לחתוך באלגנטיות. הסתכלתי עליו וזרקתי לו בקלילות: "תגיד, אתה הרי לא באמת מכיר את ליסבון... אז סע. תטייל, תכיר את העיר, תהנה, ומשם כבר תקח את הטיסה שלך חזרה לארץ".
הוא לקח את התיק ונסע.
אני יושבת עכשיו שוב לבד מול הבריזה של קאשקאיש, ומאחלת לו רק אושר, באמת ובלי טיפת ציניות. הוא איש טוב, הוא פשוט לא בשבילי. וכנראה שאני גם לא בשבילו.
ולי? מה שאני מאחלת לעצמי, אשמור היום לעצמי. כמה כבר אפשר לבקש? בסך הכל רציתי דמות מספר, ושכחתי שבספרים הדמויות הראשיות לא באמת צריכות לענות כששואלים אותן משהו.
נתראה בסיבוב הבא, חברים. מבטיחה שהפעם אני בודקת רמת פטפטנות מראש. 🥂
נקסט!
תגובות