פרק 43: תל אביב-לונדון-קאשקאיש: קארמה עם ג'י.פי.אס משובש / חלק א'
טוב, חברים, תחזיקו חזק את הכוסות שלכם, כי רכבת ההרים של טינדרלנד הרגע שברה את שיאי המהירות של עצמה, והפעם אני אפילו לא בטוחה שיש לי חגורת בטיחות.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי והעלילות שלי באפליקציות, כבר יודע היטב שהמסעות האלה בדרך כלל לא מסתיימים במימוש הפנטזיות הרומנטיות, אלא בהתרסקות קולוסאלית ישר על הראש. ראינו כבר הכל. נוכלים, משעממים, פילוסופים בשקל וטיפוסים מוזרים במיוחד. אבל הסיפור הבא? הסיפור הבא נכתב כנראה על ידי תסריטאי הוליוודי על אקסטזי.
הכל התחיל, כמו תמיד, באפליקציה. הפעם באמבל.
אני יושבת לי פה, בקאשקאיש הקסומה שבפורטוגל, נהנית מהבריזה של האוקיינוס, ופתאום מופיע פרופיל. בן, בן 60, קיבוצניק. גברי, חתיך בקטע שגורם לך לעשות דאבל-טייק על המסך, ונראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הגברים האלה מהתמונות שאני תמיד מדמיינת בראש.
איך קיבוצניק מגיע לבאמבל שלי בפורטוגל? פשוט מאוד: קארמה, או בשמה המודרני, ג'י.פי.אס משובש. הבחור היה בחופשה במדינה אירופית כלשהי, הקילומטרז' הווירטואלי של האפליקציה החליט שאנחנו שכנים, ובום. התאמה.
מהרגע שנוצר הקשר, הטלפון שלי פשוט סירב להירגע. יומיים של דיבורים בלי הפסקה. אוקיי, כשאני אומרת "דיבורים", אני מתכוונת שאני כותבת מגילות שלוש קומות, והוא? קצר. קצר מאוד. הבחור לא מאמין במילים מיותרות בווטסאפ. הוא סוג של קלינט איסטווד ישראלי , שולח משפט אחד, גם זה בקושי רב.
גיליתי עליו כמה פרטים שגרמו לי לחשוב שמדובר בדמות מתוך ספר:
הוא גר בקיבוץ, אבל אל תטעו, הוא לא רועה צאן. הג'וב שלו מעניין, אבל לא אוכל לשתף, נשמור על פרטיותו, אבל באזור המרכז (כן, גם אני ישר דמיינתי סרט של נטפליקס, תירגעו).
התחביבים? נוהג על אופנוע, שומע רוק-בלוז משנות העבר (פיטר גרין, פליטווד מק, דברים עם גיטרות חשמליות מלוכלכות שגורמים לך לרצות ללבוש מעיל עור), ומצהיר שהוא אוהב "קיבוצניקיות של פעם". אני? תשמעו, אני מתחילה להאמין שאני ממש מהמשבצת הזו…
בקיצור, אחרי יומיים של אינטנסיביות, הבחור חוזר לארץ. יום למחרת הוא כבר בעבודה. שגרה, נכון? פחחח, הצחקתם את האלים של טינדרלנד.
הציוד הרפואי והתוכנית המטורפת
באמצע יום העבודה, בן שולח לי הודעה פתאומית. פתאום פנה אליו חבר, שנתקע וצריך להעביר בדחיפות קצת ציוד רפואי ללונדון ביום חמישי הקרוב. החבר שאל אותו אם הוא יכול לעשות את הג'סטה הזו, לקחת את הציוד ולטוס במקומו. בן, בלי לחשוב פעמיים, פשוט הסכים ונסע לבד. הכי ספונטני שיש.
אני קוראת את זה שהוא על המטוס ללונדון, מסתכלת על המפה, ומשהו אצלי במוח (הרומנטי? המשוגע? תבחרו אתם) נדלק. לונדון זה פה ליד, לא?
באימפולסיביות של יעל טיפוסית, אני שולחת לו: "תגיד, אם אתה כבר בלונדון... למה שלא תעצור פה בקאשקאיש ליומיים בדרך חזרה?"
הוא עונה לי: "בודק" (אמרתי לכם, קצר בכתיבה).
עוברות כמה שעות. המתח הורג אותי. אני כבר מדמיינת איך הוא אומר לי "עזבי, זה מסובך עם הטיסות".
ואז מגיע העדכון. והוא פסיכי. לחלוטין. "סגרתי. מגיע אלייך ביום ראשון. ל-3 ימים."
אז אלך לישון עם מרגריטה
חברים, הוא מגיע. הוא באמת מגיע! הבנאדם עולה על טיסה, נוחת במדינה שהוא לא תכנן לבקר בה, כדי לראות אישה שהוא מעולם לא פגש פנים אל פנים! זה הכי משוגע, הכי ספונטני והכי מרגש שיכולתי לדמיין.
כמובן שמיד תקפה אותי חרדה קלה, ושאלתי אותו את שאלת השאלות: "תגיד... ומה יקרה אם ניפגש ותתבאס?" התשובה שלו גרמה לי להתאהב בו עוד קצת, או לפחות להבין עם מי יש לי עסק. הוא כתב לי:
"אז אבאס אותך בחזרה, ואלך לישון עם מרגריטה..." 😝 אין מה להגיד, לבחור יש אטיטיוד.
הדקות האחרונות של השקט
והנה הגענו לזמן אמת.
יום ראשון, השעה עכשיו שעות אחה"צ. הלב שלי דופק על מאתיים חמישים קמ"ש.
הסלולרי שלי הרגע רטט. הודעה מבן: נחתתי. יוצא משדה התעופה בדרכי אלייך לקאשקאיש. הוא במונית. הוא בדרך. בעוד פחות מחצי שעה, הדמות מהפרופיל, איש התחזוקה מאזור המרכז שאוהב בלוז ואופנועים, הולך לעמוד מולי בשר ודם ל-3 ימים של פנטזיה או התרסקות מפוארת (כמיטב המסורת של הבלוג).
אני לובשת משהו שמחזיק את הפאסון, הלב בתוך הגרון, והרמקולים בבית מנגנים את פיטר גרין ברקע, שירגיש בבית.
תחזיקו לי אצבעות. חלק ב' של הפרק הזה הולך להיות או סיפור אהבה מטורף, או מדריך הישרדות. עדכונים בקרוב! 💃🏻😻
תגובות