פרק 35: מהצד שלו: יומן של אקרובט
- 16 בנוב׳ 2025
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 11 במאי
אחרי פרק 34, שבו שפכתי את כל מה שיש לי על הלב מהזווית האישית שלי, הרגשתי שמשהו חסר. כדי להבין את את מי שאינו אני, צריך לפעמים להחליף משקפיים.
חשוב להבהיר: אני לא בוגדת באף אחד. אני אלמנה, בת 60 ( עם נפש של בת 10), קיבוצניקית בעברי ותל אביבית בהווה, אמא לבת מהממת ופנויה לחלוטין לעוף על החיים שלי ועל העולם בלי לתת דין וחשבון לאיש.
אבל מרגע שנחתתי בסקרנות גלויה בעולם הפייקים, ובינינו, רובם נשואים, כי למי יש צורך בכל המסכות האלו אם הוא באמת פנוי, התחלתי להרהר. לפעמים ההרהור הזה מגיע לגבול הערעור. מי הם האנשים האלו מעבר למסך?
אז אחרי שסגרנו ש"בצללים" זה לא רק שם של בושם זול משנות התשעים אלא כתובתן הקבועה של המאהבות כולן במשרד הפנים של פייקלנד, החלטתי לעשות ניסוי. לעצום עיניים ולנסות להיות הוא. בלי שיפוטיות, פשוט לראות את העולם דרך העיניים של מי שחי בפיצול אישיות תמידי. בוא נקרא לו "האקרובט".
===
מהצד שלו: יומנו של אקרובט
אני יודע בדיוק מה את חושבת. אני הסטטיסטיקה המהלכת, הקלישאה עם הטבעת בכיס המכנסיים. אבל בואי רגע נניח למוסר, הוא ממילא לא הזמין מקום לשולחן הזה.
בבית הכל מתקתק. הילדים הם הלב שלי, הבית הוא המבצר, ואשתי? היא השותפה הכי טובה שיכולתי לבקש לניהול של עסק שנקרא 'חיים'. אבל בעסק הזה, המנכ"ל גווע ברעב. לא לרעב של פחמימות, אלא לרעב של מגע שלא מרגיש כמו מטלה, של מבט שרואה אותי ולא את רשימת הקניות לסופר.
היא מסתכלת עליי, המאהבת התורנית, בוא נקרא לה ליאת, ושואלת את שאלת המיליון דולר: 'למה אתה בוגד?'
אני לוקח נשימה עמוקה, הריח של הצימר או הרכב הממוזג עוטף אותי, ואני אומר לה את האמת שלי: 'אני לא בוגד, ליאת. אני שורד. בגידה זה כשאתה לוקח משהו ממישהו. אני לא לוקח מאשתי כלום. אני פשוט מביא למערכת היחסים שלנו חמצן ממקור חיצוני. אם לא הייתי פה, איתך, הייתי קמל, הופך למריר, ובסוף מפרק הכל. בעצם, בזה שאני פה, אני מציל את הבית שלי'. ( יעל: אתם מבינים?? אני לא! )
אני יודע מה יש לי להפסיד! אני יודע את זה בכל פעם שאני מחנה רחוק, בכל פעם שאני מנקה את היסטוריית החיפושים כאילו הייתי סוכן מוסד בכיסוי. המחיר של הפירוק הוא אינסופי, אבל המחיר של הריקנות הוא יומיומי.
ואז מגיע הלילה. כולם ישנים. אני מתיישב על הספה, האור של הסמארטפון שורף לי את הרשתית. אני נכנס לפייסבוק, או פייקבוק כפי שאני קורא לו. אני גולל וגולל. בוהה בכל הפייקיות המהממות האלו, כולן מחייכות תחת פילטרים של אושר מזוקק. ואני? אני מרגיש כאב פיזי ממש, גל שנע בלופ אינסופי בין החלציים לבין המוח.
זה כאב של רעב בין-דורי. הגוף צועק, מחפש אישור שהוא עדיין חי, והמוח דופק כמו פטיש 5 קילו. אני רואה את כל הזיוף הזה ויודע שגם אני חלק ממנו. שאני עוד תמונה בפיד של מישהי, עוד 'לייק' אנושי של רגע.
מי אני בכלל בתוך המשולש הזה? לפעמים אני מרגיש כמו שחקן בתיאטרון נודד ששכח באיזו הצגה הוא נמצא. יש את 'הבעל המסור', זה שזוכר להביא את הלחם המיוחד שאשתי אוהבת. ויש את 'הגבר של ליאת', זה שמרגיש את הדם זורם לו בעורקים כאילו הוא שוב בן עשרים.
אבל כשהמסך כבה, האשמה זוחלת מהפינות של החדר. היא לא צועקת, היא לוחשת: 'בוגד'. המילה הזאת נתקעת לי בגרון כמו עצם של דג.
אני שואל את עצמי: עד מתי אפשר להחזיק שתי אמיתות סותרות בלי להתפוצץ? אני מסתכל על אשתי. היא אישה טובה. היא שותפה. אבל כשאני מסתכל עליה, אני רואה מראה של כל מה שקמל בי. האם היא נבגדת? כן. אבל האם אני לא נבגד על ידי החיים עצמם?
אני מנסה לדמיין את המצב הפוך. את אשתי, זו שישנה עכשיו בחדר השני בביטחון גמור שאני 'שלה', מחזיקה טלפון סודי. מחייכת למסך בחושך. מריחה בושם של גבר זר. המחשבה הזאת מעבירה בי צמרמורת של בחילה. אם הייתי מגלה שהיא בוגדת, כמוני, האם הייתי סולח לה על ה'חמצן המקביל' הזה? או שהייתי קורא לה בשמות שאני מסרב לקרוא לעצמי?
האמת היא שאני פוחד ממנה. פוחד מהיכולת שלה להיות נאמנה, כי הנאמנות שלה היא המראה שדרכה אני רואה כמה אני מעוות. אני חי בזהות משולשת: הבעל, המאהב, והשופט שדן את עצמי למאסר עולם בתוך השקר. אני האיש בצללים, שמחפש רגע של חסד בפייקבוק בזמן שהוא טובע בבוץ של המצפון שלו, ויודע שבסוף גם הפילטר הכי יפה לא יסתיר את מה שהפכתי להיות.
אני מרגיש שאני חי בתוך גניבה תמידית. גונב שעות מהעבודה להיות בצימר, גונב רגש מהבית, גונב לעצמי את השקט הנפשי. אני בונה קירות בטון בתוך הראש כדי למדר בין אשתי והילדים לבין הריח של הבושם שלך, ליאת, אבל הקירות האלו מתחילים להיסדק.
אני מרגיש כמו צייד שנתפס במלכודת של עצמו. אני מחפש אמת בתוך ים של שקרים, ואני עושה את זה על ידי זה שאני משקר לכולם. המוח שלי מנתח את הסיכונים, מחשב מסלול מחדש, בונה תירוץ למחר בבוקר. והחלציים? הם רק רוצים להרגיש, ולו לרגע, שהם לא שייכים לבית הקברות של השגרה.
אני רואה אותך נסוגה, ליאת. אני רואה איך את מתחילה להבין שאת 'בצללים', שאת משלמת מחיר כבד על רגעים חטופים. אני רואה אותך הולכת, ואני כבר מתגעגע, אבל אני לא יכול לעצור אותך. כי אני יודע שכל מה שיש לי להציע זה אהבה במינון של תרופה, ומבט של גבר שזקוק לך נואשות, אבל תמיד יחזור הביתה בזמן.
===
בסוף, כשהאורות כבים והקהל מתפזר, האקרובט נשאר תלוי על חבל דק מעל תהום של שתיקות, מבין שהכישרון הכי גדול שלו הוא לא האיזון אלא היכולת להמשיך לחייך בזמן שהוא נופל.
תגובות