פרק 33 : אליס בארץ הטינדרלנד
- 19 בנוב׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
תמיד אמרתי ש"אליס בארץ הפלאות" הוא לא ספר ילדים, הוא מדריך הישרדות. הסיפור הזה מלווה אותי מילדות! תמיד הוקסמתי מהדמויות האקסצנטריות, מהמשחק הדק שבין מציאות להזיה, ובעיקר מהתחושה שאליס פשוט מנסה להבין לאן לעזאזל כולם ממהרים.
היום, אני מבינה שחיפוש אחרי אהבה הוא בדיוק זה: נפילה חופשית במורד המחילה, בתקווה שבסוף לא מחכה לי רק מלכת הלבבות שתצרח "לערוף את ראשה" (או לפחות "תעשי לי לייק").
הנה כמה תובנות שלקחתי מאליס, בפרשנות חופשית של מי שראתה יותר מדי ארנבים לבנים עם שעוני יוקרה מזויפים:
"לאן עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול.
בחיפוש הזה, ה"לאן" הוא תמיד תעלומה. הוא רוצה "משהו זורם", אני רוצה "מישהו שיודע מהי יציבות ביחסים", והאלגוריתם רוצה שאני אשלם על גולד. אם את לא יודעת לאן את רוצה להגיע, את כנראה תגיעי לדייט בפלורנטין עם בחור שמתעקש להסביר לך למה ביטקוין זה העתיד.
"נראיתָ לי כל כך נחמד בתוך המראה, עד שלא יכולתי להתאפק."
המשפט הכי מסוכן שנאמר אי פעם. בתוך ה"מראה" של הפרופיל, כולם נראים כמו שילוב של בראד פיט ופילוסוף יווני. הבעיה מתחילה כשהמראה נשברת במציאות, ואת מגלה שהתמונה מ-2018 הייתה השיא המקצועי שלו, ומאז הוא בעיקר גידל זקן של ימי הביניים ותחביב של איסוף תחתיות בירה.
"תמיד תגיד את האמת" אמרה הדוכסית, "אבל אל תגיד אותה לעיתים קרובות מדי"
המוטו הרשמי של כל מי שכותב בביו שלו "אוהב לטייל ולבשל". האמת היא שהוא אוהב לטייל מהספה למקרר ולבשל חביתה בלחץ, אבל בטינדרלנד, האמת היא המלצה בלבד. אם היינו אומרים את האמת לעיתים קרובות מדי, כנראה שהיינו נשארים רק עם חתול צ'שייר כבן לוויה.
"מי את?" שאל הזחל. "אני... אני בקושי יודעת, אדוני, כרגע... לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל אני חושבת שהשתניתי כמה וכמה פעמים מאז"
יעל של הבוקר היא אישה קרייריסטית ושפויה. יעל של שמונה בערב, אחרי חמש דקות של גלילה, היא כבר דמות בטרגדיה יוונית שתוהה אם היא איבדה את זה סופית. כשאת מחפשת אהבה, את משנה צורה כל כך הרבה פעמים. פעם את ה"מגניבה", פעם ה"אינטלקטואלית", ופעם את פשוט זו שרוצה להזמין פיצה ולשכוח שהדייט הזה קרה.
"אבל אני לא רוצה ללכת בין אנשים מטורפים" ציינה אליס. "הו, אין לך ברירה" אמר החתול, "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת"
הגרסה המדויקת ביותר לתיאור ה"סיטואציה". אם נכנסת לאפליקציה, את כבר חלק מהטירוף. אל תנסי לחפש היגיון למה הוא שלח הודעה ב-3 בבוקר ואז נעלם לשבועיים. הוא מטורף, את מטורפת על זה שחיכית לו, וכולנו שותים תה במסיבה של הכובען המטורף ומחכים שהזמן יפסיק לעמוד מלכת.
"כאן, את מבינה, צריך לרוץ הכי מהר שאפשר רק כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים מהר יותר!"
בחיים, ובעיקר בחיפוש אחרי אהבה, יש תחושה של ריצה תמידית על הליכון תקוע. את משקיעה, מתפתחת, לומדת על עצמך, מטפלת בעצמך, ועדיין מרגישה שאת עומדת באותה נקודה בודדה בכיכר. אולי ה"מקום האחר" הוא לא יעד גיאוגרפי או סטטוס זוגי, אלא היכולת להפסיק לרוץ ולהבין שגם ה"כאן" הוא מקום ראוי להיות בו. אבל לכי תסבירי את זה ללב שמתעקש להגביר מהירות.
"אין טעם לנסות" אמרה אליס, "אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים" "אני מעזה לומר שלא התאמנת בזה הרבה" אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה בכל יום. לפעמים האמנתי בעד שישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר"
אהבה בעידן המודרני היא הדבר הכי בלתי אפשרי שיש. להאמין שמתוך ים הפרופילים, השקרים הלבנים והפחד ממחויבות, יצוץ פתאום בן אדם שבאמת יראה אותך זה דורש אימון יומיומי. אז אני מתאמנת. בין הקפה של הבוקר לצילום של השקיעה, אני מאמינה בשישה דברים בלתי אפשריים:
שגבר שתואם לך באמת יכתוב הודעה ראשונה שהיא לא "היי", "ערה?" או אימוג'י של חציל.🍆
שדייט ראשון לא ירגיש כמו ראיון עבודה בהייטק עם מבחני אישיות סמויים.
שמישהו יקרא את ה"ביו" שלי לפני שהוא שואל "אז מה את עושה בחיים?".
שקשר יכול להתחיל בלי משחקי "מי עונה אחרון בוואטסאפ" וטקטיקות של המוסד.
שיש גבר בתל אביב שלא מקבל פריחה רק מהמחשבה על המילה "קשר".
ושבסוף, המציאות תעלה על כל דמיון.
"כל דבר הוא לקח, אם רק יודעים למצוא אותו"
ויש ציטוט אחד, ההיילייט של כל המסע הזה, שאין לי שום דרך לפרש. הוא פשוט שם, מהדהד בחלל הריק שבין הודעה ל"Seen", ואני משאירה אותו לכם, לדמיון שלכם, וללילות הלבנים מול המסך המאיר: "כל דבר הוא לקח, אם רק יודעים למצוא אותו"
תגובות