פרק 30 : אהבה בטווח אפס (מהדורת המלחמה)

כשיש אזעקה בתל אביב, המוח שלי לא נכנס למצב התגוננות, הוא נכנס למצב כתיבה. בזמן שאנשים נורמליים בודקים אם המקלט נקי ויש בו כבר מזרונים, אני מתחילה לדמיין את הפרק החדש שאכתוב.  

כי בואו נודה באמת: עולם הדייטינג לא עוצר. הוא פשוט עובר אדפטציה מהירה מהישרדות החזק/ה להישרדות החרמן/ית. הוא הופך לסוג של אקרובטיקה הישרדותית. היכולת להישאר בשיא התשוקה בזמן שהשמיים בחוץ נראים כמו משחק של טטריס בלהבות.

הפוסט הזה לא באמת קשור למציאות. הרי פרשתי מאפליקציות. אז מה נותר לי חוץ מלדמיין?  נו באמת? 

בואו איתי לטיול קצר במרחבי הדמיון. הוא ג'וסי היום. 

בדמיון שלי, אני כבר תוהה אם הדייט הבא שלי יגיע עם זר פרחים או עם כטב"ם נפץ. אבל השיא מגיע בשילוב המטורף וההזוי שבין דייטים לטילים. 

הבטריה מתה

דמיינו 2 פייקים שמנסים לייצר לעצמם דייט אקזוטי תחת טילים. 

היא מחליפה זהויות, הוא לוחם מקלדת, שנפגשים במרחב המוגן של המסנג'ר. הם בשיא הדירטי טוק, המילים נורות מהר יותר מהמיירטים. הם ממש שם, על סף האקסטזה, כשתל אביב מצטרפת לחגיגה. אזעקה. הם נרגעים, הנשימה חוזרת, המילים שוב הופכות למלוכלכות, ופתאום? שוב "צבע אדום". בפעם השלישית, כשהיא כבר צורחת לו וגונחת, בשיא הדרמה, המסך מחשיך. לא גווסטינג, לא! פשוט הבטריה מתה. בום!!! היא נשארת בחושך עם מכשיר מת, תוהה אם האורגזמה הלכה לאיבוד בגלל חמינאי או בגלל שהיא שכחה לחבר את המטען.

"מצעד הקלון" הגדול

אין דבר שמגבש זוג בדייט ראשון יותר מאשר ריצה עירומה למחצה למרחב המוגן הקומתי.

דמיינו את הרגע הרומנטי המושלם: האורות מעומעמים, המתח בשיאו, הבגדים מתחילים להתעופף לכל עבר, ולפתע "צבע אדום". הדילמה הופכת לקיומית ואבסורדית כאחד. מצד אחד, הפיתוי להמשיך, להכריז ש"ממילא נמות הלילה" ולהתעלם מהעולם, חזק להפליא. מצד שני, האינסטינקט הבסיסי להישרדות מנצח. וכך הם מוצאים את עצמם רצים לחדר המדרגות, עטופים בשמיכת פוך דקה בלבד.

המזל המפוקפק שלהם מפגיש אותם עם השכן מלמטה, שבדיוק הוציא את הכלב, ועם הגברת מהקומה הראשונה, פנסיונרית של משרד החינוך, שמחזיקה כלב פקינז רועד וקערת ענבים. שערה עדיין מסודר בסגנון של שנות ה-60. זה החבר החדש, דבורה, היא אומרת סמוקת לחיים בזמן שיירוט מרעיד את הבניין והטיח נופל לו על הכתף.הוא נראה בחור טוב, דבורה עונה תוך סריקה אופטית של הקעקועים שלו, רק חבל שאין לו מסיכת גז, שמעתי שאיראן שולחים הפעם משהו מיוחד. הם עומדים שם 10 דקות, מנסים להיראות נונשלנטיים בזמן שכל השכנים בוהים בסימנים הכחולים על הצוואר שלו. "זה לא מה שאתם חושבים" הוא מנסה להסביר, "זה מרסיס של מיירט".

הוא פונה אליה ואומר לה: "היה מדהים, אבל הייתי מעדיף לגלות את נקודת הג'י שלך בלי ליווי של יירוטים מעל הראש". 

ומה עם הפיזיקה של המציאות? 

דמיינתי זוג, נקרא להם עדי ורועי. רועי, טיפוס של יעילות תפעולית, קובע דייט במיקום הכי פסיכופתי בעיר: פיקניק על גבעה הצופה לסוללת כיפת ברזל. 

"זה המקום הכי בטוח במזרח התיכון" הוא מסביר לה בזמן שהוא פורש מחצלת חמישה מטרים מהמשגרים, "זה כמו לשבת מתחת למטרייה של אלוהים". בדיוק כשהוא רוכן לנשיקה הראשונה, זו שאמורה להשכיח את העובדה שהם בלב מטרה צבאית, הסוללה מתעוררת לחיים. "פשששששיווווווו". השמיים נקרעים בתוך האוזן שלהם. להבה עצומה של אש ורוח מעיפה את הצידנית לעזאזל. הם שוכבים שם, מכוסים בפיח ואבק דלק טילים, ורועי מסתכל עליה בשיא הרצינות: "נו, ראית? אמרתי לך שזה בטוח. לא הרגשנו כלום מהנפילה". עדי מסתכלת על המיירט שרוקד לה מעל הראש וצורחת: "רועי, הדבר היחיד שמוגן פה זה הבתולים שלי, כי אין סיכוי שאני נוגעת בך אחרי הטראומה הזאת!".

הם בורחים משם, מפויחים ורועדים, היישר לעבר הסופר-פארם. המקום היחיד בעיר עם קירות בטון מזוין ותאורה שמחמיאה לעור הפנים גם בזמן מתקפה כימית. 

"נפגשנו במעבר של החיתולים," מספרת אחת בהתרגשות, "זה היה נראה המקום הכי בטוח. הוא הביא לי יין בכוסות חד פעמיות, איזה מתוק הוא". כשנשמעה האזעקה, התחבקנו ליד המבצעים של '2 ב-10'. זה היה הכי קרוב לאורגזמה שהגעתי אליו מאז שחמינאי התחיל לאיים.

כשמפחדים לצאת רחוק מדי, גם הדייטים עוברים אדפטציה מקומית. מי צריך מסעדות יוקרה כשיש חניונים תת-קרקעיים או סניפי "סופר-פארם"? 

מועדון הפיק-אפ החדש

המקלט הציבורי ברחוב הפך בן רגע למועדון הפיק-אפ הלוהט והדחוס ביותר בעיר, כשלושים איש הצטופפו בחדר של עשרים מ"ר שספוג בריח כבד של טונה מקופסאות שימורים ואווירה כללית של "סוף העולם שמאלה". המקלט הזה הוא המקום שבו הסטייל הולך למות. בתוך הכאוס הזה נחשף גן חיות אנושי מרתק: היפסטרית עם מסיכת חמצן מעוצבת שמתאימה לנעליים, הייטקיסט שניסה לנהל שיחת ועידה בקול סמכותי כאילו הוא בקומה ה-40 במגדל ולא במרתף טחוב, ורווק נואש שזיהה בהפצצות הזדמנות אופרטיבית וניגש לבחורה הקרובה אליו עם המשפט המלחמתי האולטימטיבי, כשהוא מציע לה לחלוק את שישיית המינרליים שלו ואת המטען הנייד לiPhone.

זוג אחד התיישב על ארגז עץ של "עזרה ראשונה" משנת 73'. מסביבם אנשים התחילו לאבד את זה. זוג צעיר בפינה החליט שזה הרגע הנכון לממש את אהבתם, כי "מי יודע אם נהיה פה בעוד עשר דקות". כשנשמע ה"בום" הכי חזק,  הוא תפס לה את היד. "אם אנחנו מתים עכשיו," הוא לחש בדרמטיות של שחקן בטלנובלה סוג ז', "רק שתדעי שבפרופיל כתבתי שאני 1.80 אבל אני בעצם 1.76". היא צחקה בקול פרוע  באותו רגע, בתוך המקלט המיוזע, עם השכנים שבוהים בם והטילים שחוגגים בחוץ, היא הבינה שזה הסיפור הכי טוב לבלוג. "הי מותק" אמרה לו, "אל תדאג. אם נשרוד, אני אכתוב עליך שאתה שני מטר". 

דרוש בחור עם ממ"ד תקני ומלאי של במבה

דמיינתי, למשל, את הסטארט-אפ החדש של המלחמה: "Safe-Room-Mate". אפליקציה שמזווגת אותך לא לפי מוצא או גובה, אלא לפי עובי הקירות של הממ"ד שלך. פתאום, הגברים המבוקשים ביותר בעיר הם לא אלו עם הג'יפ והווילה בקיסריה, אלא הרווקים שגרים בבנייני קבלן חדשים עם דלת פלדה שנסגרת בוואקום. דמיינתי דייטים שלמים שמתנהלים בלחישות בתוך חדרי ביטחון, כשבמקום נרות יש פנסים נטענים, ובמקום מוזיקת רקע יש את הקול של דובר צה"ל שמרגיע את האומה. 

בתקופה הזו, סדרי העדיפויות משתנים לחלוטין. קוביות בבטן זה נחמד, אין ספק, אבל בתאריכים הללו, בטון מזוין בעובי 40 ס"מ הוא ה-Turn on האמיתי. בחור עם דירת גן ללא מיגון? "Next" מידי. אבל בחור עם ממ"ד תקני, ויי-פיי חזק בפנים, ומלאי של במבה למקרי חירום? זה "Wife material" אמיתי. הסטטוס החדש בפרופילים מחפש "קשר רציני, או לפחות מישהו עם דירה בקומה שנייה ומטה".

תל אביב נראית כמו סט של סרט מדע בדיוני. בפייסבוק התחילו להופיע פרופילים של לוחמי משמרות המהפכה עם חיבה מוגזמת לסלפי שירותים. אבל היי, המלחמה הזאת לא תעצור את הדחף האנושי הבסיסי ביותר: למצוא מישהו לרעוד איתו מתחת לשמיכה כשהשמיים מתפוצצים.

קחו למשל את נעה. היא קבעה עם דניאל. הוא נראה מבטיח בתמונות. חיוך של "אני יודע להחליף פנצ'ר" ומבט של "אני לא פסיכופת, נשבע". בגלל שהם חששו להתרחק מהרדיוס של המיגון, הדייט התקיים בזום. היא ישבה מול הלפטופ, חצי גוף עליון בשמלה שחורה קטנה שחושפת כמעט הכל, חצי גוף תחתון בפיג'מה של פלאנל וגרביים צבאיות. בדיוק כשדניאל התחיל להסביר לה למה הוא מאמין שיין לבן הוא הדרך היחידה לשרוד את המזרח התיכון, המסך שלו קפא. לא בגלל האינטרנט, אלא בגלל שהחשמל אצלו קרס ב"בום" שהרעיד לה את הוויטרינה בסלון.

"דניאל?" היא צעקה למסך השחור, "אתה חי או שחמינאי בדיוק עשה לך Unmatch?"

ומה עם הגוסטינג?? 

וכמובן, יש את עניין ה"גווסטינג". בעולם רגיל, כשהוא לא עונה, היא יודעת שהוא פשוט מניאק. אבל במלחמה עם איראן, היא תמיד תוהה: "הוא מסנן אותי, או שהוא פשוט במילואים בלי קליטה? או אולי פגע בו כטב"ם?. האופטימיות התל-אביבית מסרבת למות: "בטוחה שהוא לא עונה כי הוא הוקפץ ליחידה סודית," היא משכנעת את עצמה, "ולא כי אמרתי לו שהכלב שלי דו-מיני". 

אז זהו. שתדעו שבדמיון שלי, תל אביב הופכת לעיר של רוחות רפאים חרמניות, שמתרוצצות בין המקלטים ומחפשות מגע אנושי שישכיח מהן את העובדה שהשמיים נופלים. זו ציניות במקסימום, אבל זה גם הדבר הכי אנושי שיש: לצחוק על הפחד דרך חור המנעול של חדר המיטות, או הממ"ד.

פרק 30 : אהבה בטווח אפס (מהדורת המלחמה)