פרק 22: מה בין וולנטיין הקדוש ללשלשת של יונים: מחשבות במסלול ה-!Off-Tinderland
- 3 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
אז זהו, עשיתי את זה. מחקתי את האפליקציות.
האצבע המורה שלי כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמה בערבים, אז התחלתי להפנות את כל תשומת הלב שלי לדברים שיש להם משמעות אמיתית - או לפחות כאלו שאפשר להכין מהם סלט טוב. אל דאגה, אני עדיין כאן בבלוג ובפייסבוק, כי עכשיו כשיצאתי מהבועה, יש לי הרבה יותר מה לספר.
פתאום גיליתי עולם שלם של אינטראקציות שאי אפשר להעביר עליהן סווייפ:
דו"ח איכות המלפפונים (והשלווה שבסופר) 🥒
היום במחלקת הירקות, מצאתי את עצמי בוחנת מלפפונים בריכוז של יהלומנית בבורסה. זה היה רגע מזוקק של שפיות. המלפפון הזה לא הבטיח לי הבטחות שהוא לא יכול לקיים, הוא לא שלח לי תמונה של שרירי הבטן שלו, והוא בהחלט לא נעלם לי אחרי חצי שעה של שיחה מרתקת. הוא פשוט היה שם - ירוק, רענן ופריך. יש משהו מרגיע בידיעה שמה שאת רואה זה מה שאת מקבלת. בלי פילטרים ובלי סיפורים על "אני בדיוק בתקופה מורכבת".
ציונה והרצל – הטלנובלה שעל אדן החלון 🕊️🕊️
ציונה היונה חזרה הבוקר, והפעם היא הביאה איתה יונה נוסף, נקרא לו הרצל. הם עמדו על אדן החלון שלי וניהלו ויכוח סוער על מיקום הקן. בלי "משחקי כוח", בלי אסטרטגיות של מי עונה למי ומתי - פשוט נפנוף כנפיים עצבני ותקשורת ישירה. אם הרצל לא עונה לקרקור שלה, זה כנראה כי הוא מצא חתיכת בייגלה בגינה, לא כי הוא מנסה להיראות "קשה להשגה". זה היה כל כך הרבה יותר אמיתי מכל שיחת דייטינג מנומסת ומאולצת שהייתה לי לאחרונה. יש משהו מרגיע בזה שהקשר הכי יציב בחיים שלי כרגע מבוסס על פירורי לחם ולשלשת של זוג יונים.
אנתרופולוגיה בתור לקופה 🍨
במקום לנתח פרופילים, אני מנתחת עגלות. ראיתי היום זוג צעיר שניהל דיון פילוסופי עמוק על איזה סוג של גלידה לקנות. הסתכלתי עליהם והרגשתי הקלה עצומה שאני לא צריכה להתפשר על הטעם שלי בגלידה בשביל אף אחד הערב. המערכת יחסים הכי מחייבת שלי היום הייתה עם הקופאית סימה, כששאלה אם אני רוצה לתרום שקל לילדים בסיכון. אמרתי כן - וזו הייתה האינטראקציה הכי מספקת של השבוע.
ואז נזכרתי בוולנטיין הקדוש (רחמנא ליצלן) 🌹
הנה מגיע יום האהבה, או בשמו הרשמי: "יום הזיכרון הלאומי למניות של חברות השוקולד והפרחים".
העיר נצבעה באדום של דם, יזע ודמעות של שליחי "וולט". חנויות הפרחים נראו כמו זירת פשע של ורדים: ערימות על ערימות של עלי כותרת שנרמסו תחת המהירות שבה היו צריכים להרכיב "סידור רומנטי מס' 4" (זה שכולל דובון קטן עם לב שאומר "I Love You" בסינית).👩❤️💋👨
זהו היום היחיד בשנה שבו הגברים של טינדרלנד נזכרים שלפרחים יש ריח, ולא רק פילטר של אינסטגרם. הם שולחים זרי ענק שעולים כמו חצי משכנתא, כאילו הזר הזה הוא "כפרת עוונות" על כל ה-Ghosting שהם עשו בין ינואר לדצמבר.
הם עומדים בתור, מחזיקים זר שנראה כמו ג'ונגל קטן, ושולחים פרחים למישהי אחת היום, אבל בראש שלהם הם כבר מעצבים את הזר של שנה הבאה למישהי שהם עוד לא פגשו, שנמצאת כרגע במרחק של 4 קילומטרים מהם ומחפשת "קשר רציני" (חחח סתם).
והפרחים? הם מסכנים. הם עומדים באגרטל, זקופים וגאים, לא יודעים שהם בסך הכל פלסטר על פצע עמוק של בדידות דיגיטלית. עד שהעלה האחרון ייפול, השולח שלהם כבר יחזור לפרסם פוסט בקבוצת "רווקים ונהנים" על כמה ש"אין היום נשים נורמליות".
הו וולנטיין.
האיש היה כומר רומאי שמת בנסיבות די טרגיות, ובטח לא דמיין שהמורשת שלו תסתכם בדובוני פרווה שמחזיקים לבבות מנצנצים. יש משהו אירוני להפליא בעובדה שחג נוצרי הפך ליום הקדוש ביותר של הדת החדשה: הצרכנות. ביום הזה, כל מי שנמצא ב"טינדרלנד" מרגיש כאילו הוא נכשל במבחן שלא נרשם אליו בכלל.
זה יום שבו הגברים מרגישים צורך עז להוכיח שהם "רומנטיים" באמצעות רכישת זר פרחים במחיר של כליה, רק כדי שהפרחים האלו ינבלו בדיוק באותו קצב שבו הקשר החדש שלהם יתפוגג בווטסאפ שבוע לאחר מכן.
היום הזה הוא חג של "אופטיקה רומנטית". זה היום שבו אנשים שלא החליפו מילה מעבר ל"תעביר את השלט" במשך חצי שנה, פתאום נזכרים שהם חייבים להפגין נוכחות. הם יוצאים למסעדות צפופות מדי, יושבים בשולחנות קטנים מדי (שנקראים 'שולחן זוגי' אבל בפועל המרפק שלך נמצא בתוך הפסטה של השכן), ואוכלים תפריט טעימות במחיר של טיסה ללונדון.
והשיא? השיא הוא הרגע שבו הקינוח מגיע. "סופלה שוקולד בצורת לב". כולם מוציאים את הטלפונים בו-זמנית. הפלאשים מסנוורים את המלצרים. זה רגע דתי ממש: הקרבת הסופלה לאלוהי האינסטגרם.
ולנטיין הקדוש בטח מתהפך בקברו.
השקט מהמרדף אחרי האהבה
בינתיים, אני יושבת בבית, אוכלת את המלפפון בלאדי המושלם שלי, ומחכה שציונה תבוא להגיד לילה טוב. זה אולי לא מצטלם טוב לסטורי, אבל זה לפחות לא משאיר טעם לוואי של שוקולד תעשייתי.
נראה לי שהמתנה הכי גדולה שוולנטיין הקדוש יכול לתת לנו היא פשוט את היכולת לצחוק על כל הטרלול הזה מהצד, עם כוס מיץ אשכוליות אדומות (שקניתי לעצמי!) ובלי שום התראה מטינדר שתקפוץ ותהרוס את השקט.
לפעמים האהבה הכי טובה שאפשר לחגוג ביום הזה היא פשוט השקט מהמרדף אחריה.
תגובות