פרק 21 : יעל מתגרשת דיגיטלית מטינדרלנד
- 4 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
אחרי שנים של "מחקר שטח" בשוחות של טינדר, הגעתי רשמית למסקנה מדעית פורצת דרך: מיציתי. מעגל התגובות שלי הפך לצפוי מדי. התחלתי את המסע הזה עם אופטימיות של תיירת צעירה שנוחתת ביעד אקזוטי, אבל התפתחתי לשומרת גבולות עייפה בטרמינל 3 שראתה כבר כל דרכון מזויף אפשרי.
ראיתי הכל! הטיפוס ה"רוחני" שהוא בעצם רק מובטל עם מטען נפשי דמיוני, ההוא שתמונת הפרופיל שלו צולמה כנראה בתקופת המנדט, וה"גבר-גבר" שזקוק ליותר עבודה רגשית מיתום אמיתי.
המונולוג הפנימי שלי עבר מטמורפוזה. פעם זה היה "אולי הוא האחד?", אחר כך זה הפך ל"בבקשה, רק שלא יהיה רוצח סדרתי", והיום הגעתי לשלב הסופי והנעלה: "אני מעדיפה לסדר את מגירת התבלינים לפי גודל הגרגר מאשר לצאת לעוד דייט."
מצחיק איך דווקא כשאני עסוקה בלקלף את השכבות של טינדרלנד, האמת פוגשת אותי דווקא כאן, ב"פיד" של הפייסבוק. זה לא היה ניסיון להתחיל איתי, ממש לא, אלא מגיב שהחליט להוסיף צבע לחיי עם מחמאות שעושות נעים ומעורר עניין אמיתי ומי שהוא ואיך שהוא. נקרא לו "ירון".
כשנכנסתי לפרופיל שלו, מצאתי כתיבה שיוצאת ישר ממעמקי הנשמה. כל מילה שלו הרגישה כאילו נחצבה בדם - חשופה, כואבת, ובלי הפילטרים המעיקים של "הכל סבבה אצלי". במדבר הציני שבו אני חיה, לפגוש אמת כזו זה כמו למצוא תקליט ויניל נדיר בערימת זבל של אייפונים שבורים. זה בעיקר הזכיר לי שבזמן שאני בורחת מהאפליקציות אל השקט שלי, יש שם בחוץ אנשים שעדיין חיים ומרגישים ב-HD.
וכאן מגיע הטוויסט, כי החיים הם הרי התסריטאי הכי סרקסטי שיש: "ירון" מיהר להבהיר שהוא נשוי, ובאושר (כן, יש חיה כזו, כנראה). אז בזמן שאני מעריכה את הלב החשוף שלו על המקלדת, אני נאלצת להזכיר לעצמי: כזה אני רוצה לעצמי! בדיוק את העומק הזה, את הרגישות הזו, רק בלי הטבעת על האצבע, בבקשה. כי למרות הכתיבה הדרמטית, אין בי אפילו גרם של פוליאמורית או נטייה לפתות נשואים. אני פשוט רוצה את הויניל שלי במצב "חדש מהניילון", בלי שותפים לבעלות.
אז זהו.
כאן מתחילה הדרמה הפסיכולוגית האמיתית: איך לכל הרוחות נפרדים מהטינדר בלי להיפרד מהבלוג? זו דילמה קיומית של ממש.
אם אני מוחקת את האפליקציה, על מה אכתוב? על איכות המלפפונים בסופר? על כמה מרגש היה לראות יונה על אדן החלון? הרי הטינדר היה ספק התוכן הראשי שלי, הקרקס הנודד שסיפק לי חומרים לסאטירה משובחת. אני מרגישה כמו שחקנית שפורשת מהבמה אבל עדיין רוצה את מחיאות הכפיים. האם יש חיים ספרותיים אחרי ה"סוואייפ ימינה"?
ובכל זאת, יש בי צביטה קטנה של חרטה. האפליקציות האלו, עם כל הטירוף, הגברים ההזויים והציניות, הזרימו המון חיים לחיפוש שלי אחר אהבה. זה היה מסע סוער, מעייף ולפעמים מצחיק עד דמעות, והוא שמר על אש החיפוש בוערת.
כי בסופו של דבר, יש כאן אמת פסיכולוגית מעוותת: רובנו מבינים ששוק הבשר הדיגיטלי הזה הוא לא בשבילנו, בדיוק כמו שטיפול שורש ללא הרדמה הוא לא בשבילנו. הנפש שלנו לא בנויה לעיבוד פסולת אנושית בקצב של מאות פרצופים בדקה, והלב שלנו לא נועד להיזרק לסל המיחזור רק כי לא ענינו על ה"היי" הגנרי תוך ארבע דקות.
ובכל זאת, כשאני עומדת בחוץ, בשקט המבורך (והמעט משעמם, בואו נודה) של הלבד שלי, אני לא יכולה שלא להביט לאחור בקמצוץ של קנאה מהולה ברחמים על אלו שעדיין שורדים שם. יש משהו מעורר השתאות, כמעט פתטי באצילותו, באופטימיות הבלתי נלאית - או אולי בנכות הרגשית המופלאה - שמאפשרת להם להאמין שאי שם, בין עוד תמונת אופנוען סוער לעוד פרופיל של "מחפש זוגיות אבל לא לוחץ", מסתתר ה"אחד" שנועד בדיוק עבורם. זו היכולת להאמין בניסים בתוך עולם של אלגוריתמים קרים.
אז אני מוחקת את האפליקציות, לא כי ויתרתי על אהבה, אלא כי סוף סוף התאהבתי בשקט הנפשי שלי ובמיטה שלא צריכה להכיל משברי אמצע חיים של אחרים.
אני משאירה את הדלת של הלב חצי פתוחה (עם מנעול, ליתר ביטחון), כי בסופו של דבר, כולנו לא באמת מחפשים את "האחד" המושלם מהאגדות; אנחנו רק מחפשים מישהו שיעמוד בסטנדרטים המינימליים של השפיות שלנו, ושיצליח להצחיק אותנו מספיק כדי שנשכח, לפחות לרגע, כמה קשה היה למצוא אותו.
אז תודה לכם, כל אלו שליוויתם אותי בסיבוב ההופעות הזה בטינדרלנד - אלו שגרמו לי לצחוק, אלו שגרמו לי לבכות, ואלו שפשוט גרמו לי לתהות לאן האנושות צועדת. אני נפרדת מהאפליקציות אבל לוקחת איתי את כל הצבעים שהוספתם למסע שלי; הייתם התפאורה המושלמת לחיפוש שלי אחרי אהבה, ובעיקר לחיפוש שלי אחרי עצמי.
ולכם, הקהילה הקטנה והמדהימה שלי כאן בדף ובבלוג - תודה.
תודה שהייתם הקהל, המקהלה, ולפעמים גם קבוצת התמיכה שלי בזמן שניסיתי לפענח את הג'ונגל הדיגיטלי הזה. הדיאלוג איתכם, התגובות, היו אלו שהפכו את החיפוש הזה למסע של ממש ולא סתם לרצף של דייטים גרועים.
אני אולי מוחקת את האפליקציות, אבל אני נשארת כאן איתכם - כי אולי 'האחד' עוד לא הגיע, אבל אתם הייתם כאן כל הזמן, וזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש מסוואייפ ימינה.
אז ברשותכם אפטפט לי מדי פעם, ואתם יותר ממוזמנים לעשות אותו הדבר כאן ממש.
ארי ודרצ'י
באהבה, יעל.
נ.ב.
איך שקראתי את הפוסט הזה נזכרתי שהכי בא לי שמישהו ירים איתי איזה סרט לטלויזיה או לקולנוע על הרפתקאות יעל בטינדרלנד. אסתפק במצויר. אני כבר אדאג לטקסטים. מישהו ?
תגובות