פרק 20: לכבוד פורים. מחשבות על הישרדות בנשף המסכות של פייסבוק

ברוכים הבאים לגרסה הדיגיטלית של "אליס בארץ הפלאות", רק שבמקום כובען מטורף יש לנו מישהו מחולון שמשוכנע שהוא רפליקנט מ"בלייד ראנר", ובמקום חתול צ'שייר יש לנו עשרות נשים שנראות כמו שילוב בין גל גדות לפילטר "ברבי על ספידים".

פייסבוק, המקום שבו האמת הולכת למות והפוטושופ מגיע כדי להחיות אותה בנשיקה, הפך למסיבת תחפושות אחת גדולה שנמשכת 24/7. ואני לא מדברת עליי! אני משתמשת בשם בדוי כי אני מנסה להימנע ממפגש לא נעים עם עורכי דין רעבים בגלל דברים שכתבתי בטעות על ההוא מהדייטינג. השם הבדוי שלי הוא כלי עבודה. השמות הבדויים שלהם? זה כבר סיפור למחלקה הסגורה.

1. היצור מהסרט הלא נכון

נתחיל בטיפוס ה"מד"ב". אתם מכירים אותו. התמונה שלו היא של דמות אפלה מסרט מדע בדיוני, אולי סייבורג עם דמעה של גשם על הלחי (כי זה נורא עמוק, אתם מבינים?). הוא כותב בסטטוסים משפטים כמו: "ראיתי דברים שאתם, בני התמותה, לא הייתם מאמינים", כשהדבר הכי מדהים שהוא ראה לאחרונה זה את השליח של וולט מתבלבל בקומה.

מה גורם לאדם בוגר להחליט שפרופיל של אנדרואיד מיוסר זה הדרך הנכונה לתקשר עם העולם? האם המציאות כל כך אפורה שחייבים להוסיף לה מעבד ניאון ודיאלוגים של רידלי סקוט? כנראה שכשאתה חי בפתח תקווה, לדמיין שאתה בלוס אנג'לס של שנת 2019 זה סוג של מנגנון הגנה.

2. המשוררת האירוטית (והפילטר שמסרב למות)

ואז מגיעות ה"מוזות". נשים שבתמונת הפרופיל שלהן נראות כמו מיליון דולר, ובפוסטים שלהן הן נשמעות כמו חמש אגורות של תשוקה זולה. הן כותבות שירים על "גלים מתנפצים על ירכיי" ו"ערגה של לילה סתווי", כשהתמונה המצורפת היא בדרך כלל של דוגמנית אינסטגרם מברזיל. 

הן מושא התשוקה של כל גבר ממוצע שחבר בקבוצת "פרלמנט הסטייקים", והן מתחזקות פנטזיה שבה הן גם אינטלקטואליות, גם חרמניות וגם בעלות עור פנים של תינוק שנולד בתוך מעבדה של לוריאל. בואו נהיה ריאליים: אם היית נראית ככה וכותבת ככה, לא היית מבלה את יום שלישי בצהריים בלהתווכח עם בוטים בקבוצת "גרושות ונהנות".

3. "מלכת הלילה המיוסרת" 

הכירו את "לילית הסוערת" (שם בדוי, כמובן, עם אימוג'י של ורד נובל וירח). תמונת הפרופיל שלה היא צילום בשחור לבן של אישה עם גב חשוף בפוזה של "רגע לפני התמסרות טוטאלית". הקיר שלה נראה כמו אתר הנצחה לתשוקות אסורות: היא כותבת שירים על "ידיים מחוספסות שקורעות את השקט" ועל "לילות של ערגה בחדרים אפופי עשן סיגרים".

אבל בואו נזיז לרגע את המסך: הכירו את חיה (שם בדוי במציאות), נשואה באושר סביר פלוס למוטי, אמא לשלושה מאור יהודה. השירים על "החדרים אפופי העשן" נכתבים בזמן שהיא מחכה במכונית שהבן האמצעי יסיים חוג קפוארה, וה"ידיים" שהיא חולמת עליהן שייכות למוטי, שכרגע הדבר היחיד שהוא קורע זה את העטיפה של הגבינה הצהובה. חיה פשוט רוצה להרגיש, ולו לרגע, שהיא לא רק "הסעה" או "מה יש לאכול", אלא דמות של מילף-פנטזיה שגורמת לגברים זרים להחסיר פעימה. פייסבוק הוא המקלט שלה מהשגרה של השניצל והכביסה.

4. "המיליונר המסתורי מהריביירה"

יש גם את הטיפוס שתמונת הפרופיל שלו היא של מישהו שנראה כמו שילוב בין ג'יימס בונד לאיל נפט איטלקי. הוא תמיד מצולם ליד מטוס פרטי (ששייך בכלל לחברה להשכרת ציוד לצילומים) או עם כוס שמפניה על רקע שקיעה במונאקו.

הוא כותב פוסטים מלאי השראה על "מיינדסט של מנצחים", כשבמציאות מדובר ביוסי, שעדיין שומר את אוסף הדיסקים של "מודרן טוקינג" בארון הישן אצל אמא שלו. הדבר הכי קרוב שהוא הגיע למונאקו זה כשהוא קנה מגבונים לחים בניחוח ים תיכוני.

5. "האקטיביסטית הרוחנית"

מצד שני, יש לנו את הפרופיל של "אור הנשמה". תמונת הפרופיל היא תמיד של אישה בלבן שרוקדת בתוך שדה של חמניות בבאלי. היא כותבת רק בסימני קריאה ובלבבות, ומטיפה ל"אהבת חינם", תוך שהיא משלבת ציטוטים של הדלאי לאמה עם מתכונים לשייק עשב החיטה.

השיגעון מתחיל כשמישהו מעז לכתוב לה תגובה שלא מסתדרת עם ה"צ'אקרות" שלה. תוך שנייה, ה"אור והאהבה" הופכים למטר של קללות שגם נהג משאית בנמל אשדוד היה מסמיק מהן. מסתבר שהרוחניות שלה היא רק תחפושת דקיקה שנועדה להסתיר עצבים רופפים וחוסר סבלנות מוחלט.

אז מה גורם להם לעשות את זה? (ניתוח פסאודו-פסיכולוגי בשקל)

אחרי שסקרנו את גן החיות הזה, עולה השאלה המתבקשת: למה? מה חסר לבן אדם בחיים שהוא חייב להמציא לעצמו אישיות של סייבורג מיוסר או של משוררת חושנית?

• סינדרום "החיים של השכן ירוקים יותר": האדם הממוצע מרגיש שהחיים שלו הם סרט דוקומנטרי משעמם בשחור-לבן. אם אתה לא יכול להיות מאושר בחיים האמיתיים, לפחות תהיה פוטוגני בפייסבוק.

• הכוח שבחוסר האחריות: כשאתה מתחזה, אתה לא חייב כלום לאף אחד. זהו מרחב מוגן שבו אין השלכות (כל עוד לא תפסו אותך).

• בדידות מזהרת: רוב המתחזים הם פשוט אנשים בודדים שרוצים תשומת לב. הדמות הפיקטיבית מקבלת מאות לייקים ש"שולה מהנהלת חשבונות" לעולם לא תקבל.

• הפחד מהאמת: האמת היא דבר חשוף, פגיע ולפעמים קצת מאכזב. הרבה יותר קל להתחבא מאחורי שירים אירוטיים ותמונות מ"בלייד ראנר" מאשר להגיד: "אני פה, אני מזדקן, והחיים לא יצאו בדיוק כמו שתכננתי".

• 
  

סיכום אופטימי (בערך)

אז בזמן שהם ממשיכים לרדוף אחרי פנטזיות דיגיטליות ולהחליף זהויות כמו גרביים, אני אמשיך להשתמש בשם הבדוי שלי מהסיבות הנכונות - כדי שאוכל להמשיך לכתוב את האמת בלי שאף אחד יגרור אותי לבית משפט או שייעלב חלילה אם הוא מוצא שהוא מזוהה איכשהו. 

אולי כולנו רק אוסף של בועות מחשבה בפייסבוק, אבל לפחות הבועה שלי יודעת שהיא כזאת, ולא מנסה למכור לכם שיר אירוטי בזמן שהיא מחכה בתור לשטיפת רכב.

לכבוד פורים. מחשבות על הישרדות בנשף המסכות של פייסבוק