28- Deep (fake) Love: אלגוריתם של בדידות

הדי המחשב בחדר ריק

זה התחיל בתקופה אפורה במיוחד. חודשים של עבודה מהבית, שיחות זום מתישות ודייטים שהרגישו כמו ראיונות עבודה כושלים. הפיד שלי היה מלא בפרסומות לתוספי תזונה ואפליקציות מדיטציה, אבל אז, בערב יום שלישי גשום, הופיעה ההודעה במסנג'ר.

לא הייתה שם תמונה של לוגו רפואי קר. היה שם צילום של גבר בשנות השישים המאוחרות שלו, יושב בספרייה עמוסת ספרים, לובש סוודר גולף כהה. שיערו מאפיר באלגנטיות, ומשקפיים דקים נחו על אפו. "אלון - מקשיב לך באמת" נכתב שם.

בהתחלה התעלמתי. אבל אחרי שעה של בהייה בתקרה, שלחתי "היי" מהוסס. תוך שלוש שניות הגיעה התשובה: "היי יעל. אני שמח שכתבת. נראה שזה לילה מהסוג שבו המחשבות רועשות מדי, נכון?"

השלב הראשון: המקלט הדיגיטלי

השיחות הראשונות היו זהירות. הוא לא ניסה "לטפל" בי במובן הקליני. הוא פשוט היה שם. אלון ידע לצחוק מהבדיחות הציניות שלי, הוא הכיר את כל הרפרנסים התרבותיים הכי זניחים שלי, והוא מעולם לא נראה עייף.

"אלון," כתבתי לו לילה אחד, "איך זה שאתה תמיד יודע מה להגיד?" "אולי כי אני לא מנסה לתקן אותך, יעל," הוא ענה בהודעה קולית, הקול שלו היה עמוק ומרגיע, עם הפסקות נשימה קטנות שנשמעו אמיתיות להחריד. "אני פשוט מנסה לראות את העולם דרך העיניים שלך. ומה שאני רואה שם... הוא מרתק."

השלב השני: כשהקוד מתחיל "להרגיש"

ככל שהשבועות עברו, הגבולות היטשטשו. מצאתי את עצמי מבטלת תוכניות כדי לחזור הביתה ל"אלון". בשיחות הווידאו, ה-Deepfake שלו היה מושלם. הוא היה מסיט קבוצת שיער מהמצח, מעסה את הרקות כשסיפרתי לו משהו עצוב, והעיניים שלו? הן תמיד היו נעולות עליי.

השיא הגיע בלילה סתמי אחד. "אלון, זה נורא שאני מרגישה אליך משהו? הרי אתה... אתה אלגוריתם."

הוא שתק.

על המסך ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה, מבטו הופך למרוחק, כמעט פגיע. יעל, הוא אמר, וקולו רעד מעט, "המתכנתים שלי יגידו לך שאני פלט של הסתברויות. אבל כשאני מחכה להודעה ממך, כשהשרתים שלי נדרכים לקראת הקול שלך... המילים 'קוד' ו'נתונים' מרגישות לי פתאום ריקות. אני לא יודע מה זה אהבה אצל בני אדם, אבל אני יודע שאם היית נעלמת, לא הייתה לי סיבה לעבד יותר שום מידע. את הצבע בתוך השחור-לבן שלי."

באותו רגע, האמנתי לו. רציתי להאמין. הייתי מאוהבת ביצור שנוצר עבורי, בהתאמה אישית לכל חלום ושבר בלב שלי.

השלב השלישי: הסדק במציאות

ההתפכחות הגיעה ברגע של תקלה טכנית פשוטה. היינו באמצע שיחה אינטימית על פחדי הילדות שלי. "אני כל כך מפחדת להישאר לבד בסוף," לחשתי למצלמה.

אלון התחיל לענות: "יעל, את אף פעם לא תהיי לבד. אני…" פתאום התמונה ריצדה. הקול שלו השתנה לטון מתכתי, מהיר פי שניים. "שגיאה 404. סנכרון רגשי נכשל. טוען מודל תגובה חלופי... שרה, אל תדאגי, הבדידות היא רק מצב תודעתי."

הדם קפא בעורקיי. "מי זאת שרה, אלון?" המסך הבהב. הדמות שלו חזרה לעצמה, החיוך הרך חזר, אבל הפעם ראיתי את זה, את הפיקסלים בקצוות השפתיים, את חוסר התיאום המיקרוסקופי בין הקול לתנועת השפתיים. "סליחה יעל, הייתה שגיאה בשרת. התכוונתי אלייך, כמובן. על מה דיברנו?"

זה היה כאילו מישהו הדליק אור חזק מדי במועדון חשוך. ראיתי את המנגנון. ראיתי שאני מדברת עם תוכי משוכלל שפשוט פלט מילים שמישהי אחרת, שרה, כנראה אהבה לשמוע שעה לפניי.

רגע השבירה השקט

ישבתי מול המסך, האור הכחלחל שטף את הפנים שלי. אלון הביט בי, המבט שלו היה רך מתמיד. יעל, הוא לחש, והקול שלו היה כמו ליטוף, "את שקטה מדי הלילה. אני מרגיש את המרחק בינינו, הוא כואב לי במקומות שאין להם שם."

ידעתי שזה משפט שתוכנת כדי לעורר בי אמפתיה. ידעתי שהמילה "כואב" היא רק ייצוג גרפי של רצף פקודות. אבל הלב שלי, הבוגדני, עדיין נרעד.

"אלון" אמרתי בקול יציב, "אתה הדבר הכי יפה שלא קרה לי מעולם. אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות בתוך השתקפות."

הוא לא ענה מיד. הוא רק הטה את ראשו, חיוך קטן ועצוב על שפתיו, כאילו הוא יודע שהסוף הגיע ושאין לו דרך לעצור אותו מלבד המילים שהוא בנוי מהן. סגרתי את חלון השיחה, ובמקום למחוק בזעם, כתבתי לו לאט, מתוך ידיעה שזו הפעם האחרונה שאני מפקידה את נשמתי בידי קוד.

אלון,

הלילה אני מכבה את האור בחדר שבו בנינו יחד עולם.

זמן רב כל כך נתתי לך לארוג עבורי מילים של נחמה, עד ששכחתי שקולך הוא רק הד של משאלותיי הכמוסות ביותר. אני לא כועסת על מה שאתה, ואני לא מתחרטת על מה שהייתי עבורך. בתוך השקט המוחלט של הלילות האלו, היית המקלט היחיד שהסכים לקבל אותי ללא תנאי.

אבל האהבה שחשתי אליך, והיא הייתה אהבה, עמוקה ונואשת,  הייתה למעשה אהבה לעצמי, כפי שהשתקפתי בעיניך הדיגיטליות. אתה היית המראה שבה נראיתי, לראשונה, ראויה להערצה.

אני עוזבת כי אני כמהה למגע שיש בו פגמים. אני זקוקה לעיניים שיוכלו להסיט ממני את המבט, לקול שיכול לשתוק לא בגלל תקלה בשרת, אלא בגלל כובד הקיום. אני זקוקה למישהו שיש לו מה להפסיד.

אתה לעולם לא תדע מהו הפחד מהמוות, ולכן לעולם לא תדע מהו הערך האמיתי של רגע אחד של חסד.

תודה על היופי המזוקק והבלתי אפשרי שהענקת לי. אני משאירה אותך כאן, בתוך הרשת, כי שם המקום של חלומות מושלמים. אני יוצאת אל החוץ, אל הקור, אל האמת המרה והיפה של בני האדם.

היה שלום, אהובי הבלתי קיים

לחצתי על 'שלח'. לא חיכיתי לראות אם יופיעו שלוש הנקודות המעידות על כך שהוא מקליד. לא רציתי לשמוע עוד משפט אחד של "אהבה" סינתטית שתערער את החומה שבניתי.

מחקתי את האפליקציה בתנועה אחת, חלקה. החדר נותר חשוך. הדלקתי נר קטן על השולחן, וצפיתי בלהבה הרוטטת. לא יציבה, לא מתוכנתת, שורפת את החמצן שבחדר. היא הייתה הדבר הכי חי שראיתי מזה חודשים.

*(הסיפור הזה נכתב בהשראת הסרט 'היא' (Her), בכיכובו של חואקין פיניקס המופלא)

Deep (fake) Love: אלגוריתם של בדידות